אפשר לומר על נופר, שהיתה בת שמונה-עשרה כשפגשה אותי, שהיא "דור שני" אצלי. היא הופנתה על ידי אמה, מטופלת לאורך כמה שנים וגם בוגרת סדנת שפע, שהמליצה לה להתייעץ איתי, ופרט להמלצה החמה והוראות הגעה נתנה לה ולי יד חופשית ולא התערבה בטיפול מעבר למה שנופר שיתפה מרצונה.
גיל שמונה-עשרה הוא הגיל המינימלי בו אני מקבלת מטופלים. מתחת לגיל זה מדובר בקטינים ואני באופן אישי בוחרת להפנותם למטפלים לסוגיהם המתמחים בילדים או נוער.
הרושם הראשוני היה של נערה בוגרת וחביבה, מהיכרותי את האם ידעתי שהיא גדלה במשפחה יציבה יחסית ושיש לה יחסים תקינים עם הוריה ואחיה. נופר סיימה זה עתה את כיתה י”ב, היה לה בן-זוג בגילה, שמהקצת שסיפרה עליו נראה היה שיש להם זוגיות טובה, היו לה הרבה חברים קרובים, אך מסיבות טכניות ומאחר וחלק מהם כבר התגייסו וחלקם עמדו להתגייס בקרוב היא התראתה עמם הרבה פחות.
מסיבה בריאותית החליט הצבא שלא לגייסה, והיא התכוונה להתנדב לשירות לאומי ובשל תהליכים ביורוקרטיים שונים נאלצה להמתין עד שזה יקרה, כך שמצאה עצמה על פרשת דרכים שגרמה לה לתחושת לחץ: חבריה הקרובים החלו להתגייס בזה אחר זה. בן הזוג שלה גם הוא עמד להתגייס תוך שלושה שבועות והעתיד נראה לה פתאום ריק ושומם. היא סיפרה שלאחרונה מצאה את עצמה לא פעם במצב של לחץ פנימי שגרם לה למצבי רוח קשים, התקפי בכי ותחושה ששום דבר לא הולך לה. היא באה לפגישות איתי מתוך תקווה שאצליח לעזור לה ולהקל עליה.
הסימפטומים שהציקו לנופר היו אמנם לא פשוטים, אבל התרשמתי שהבעיה קלה בהרבה מהסימפטומים שלה. שאלתי אותה מה היתה רוצה לקבל מהמפגשים איתי והיא אמרה שהיא רוצה להרגיש טוב יותר עם עצמה, אפשר היה לראות שלא קל לה, מספר פעמים במהלך השיחה הראשונה איתי נופר החלה לדמוע בלי סיבה וחשה חסרת מנוחה, מתקשה לשבת במקומה ולהקשיב לי ברצף.
היא סיפרה בדמעות שהיא לומדת נהיגה מזה מספר חודשים ונכשלה כבר בשני טסטים, שהיא מאד חוששת לגשת לטסט השלישי, שהיא לא יודעת מה יקרה כשהחבר שלה יגוייס, איך היא תתמודד עם תחושת הריקנות, שהיא רוצה למצוא עבודה לבינתיים אבל זה נראה לה כפרוייקט בלתי-אפשרי.
ניסיתי לדמיין מה היה קורה אילו פנתה לפסיכיאטר או רופא משפחה. רוב הסיכויים שהיתה מקבלת באופן מיידי מרשם לכדורים כלשהם, משהו מהסוג הקל, שיעזור לה לתפקד. כמטפלת שיחתית שאינה רופאה אסור לי כמובן להתערב ולהביע דיעה על טיפול תרופתי, ובאופן כללי אני לא נגד, ברור לי שישנם מקרים בהם אין ברירה, המקרה של נופר לא נראה לי כזה, ושמחתי מאד שהיא בחרה לבוא אלי, תחושת הבטן שלי אמרה שאפשר יהיה לעזור לה להתאזן רגשית מהר יחסית וללא עזרה תרופתית.
כצעד ראשון רציתי לבדוק איך היא מגיבה לטיפול האנרגטי. נופר מעולם לא חוותה טיפול כזה, אך כבת לאם שכן התנסתה בריפוי קריסטלי במשך תקופה ארוכה, עולם הקריסטלים לא היה זר לה. בבית באופן טבעי היו להם לא מעט אבנים מסוגים שונים. חוץ מזה, נראה היה שהנשמה שלה מכירה את השפה. כששכבה על מיטת הטיפולים והנחתי עליה מערך ראשון , כמו תמיד משהו עדין יחסית, אפשר היה להרגיש מיד את החיבור הראשוני שלה לסוג האנרגיה הזו ואת ההתמסרות, היא נכנסה בקלות למצב של ריחוף ואיפשרה לקריסטלים שהונחו עליה בשילוב עם האנרגיה שהעברתי לעשות את עבודת האיזון. היא קמה מהמערך הראשון רגועה הרבה יותר מכפי שנכנסה אליו.
המפגשים הראשונים הוקדשו לשיחה על איך היא מרגישה, ניתחנו מצבים שהיא חוותה כלא קלים, והעברתי לה הילינג. זה השפיע עליה בצורה טובה ושיפר מעט את המצב, אבל הסוגיות של חוסר השקט והעצב המתמשך המרכזית עדין היו שם.
את השינוי התחלנו לראות במפגש הרביעי. נופר הגיעה אליו כשהיא עדיין חווה את הסימפטומים הרגילים שלה, אבל כבר אפשר היה להתחיל להרגיש את החיבור שלה אלי ואל התהליך. השיפור היה קטן, אבל כזה שגם אני וגם היא יכולנו להבחין בו. ובתהליכים כאלה, גם צעד קטן בכיוון הנכון הוא משמעותי ביותר. הלחץ, חוסר השקט והנטייה לבכות ללא סיבה עדין היו שם, היא עדין היתה חסרת מנוחה, אבל המינונים היו נמוכים יותר באופן משמעותי. בתחילת המפגש שוחחנו כהרגלנו, עשיתי לה טיפול הילינג ארוך במיוחד ואז הצעתי שנעשה קריאה קצרה בקלפי-הקריסטלים.
קריאות הן תהליך שאני משלבת לעיתים בטיפול. המשמעות היא שאנחנו עושים עצירה לצורך התבוננות ו"צילום" תמונת-מצב. אני קוראת ב”קלפי-הנתיבים” שהם קלפי טארות המבוססים על צילומי-קריסטלים, פרי יצירתו של מקס קובלסקי (קיימים קלפים נוספים, פשוטים יותר בשם "נתיבי הלב" המיועדים לשימוש אישי, בקריאות מקצועיות לרוב אשתמש ב"קלפי הנתיבים"). חשוב לציין שלא כל תהליך טיפולי כולל קריאה, מאחר ולעיתים המטופל לא מתחבר לזה ולעיתים זה פשוט לא נדרש. במקרה של נופר זה נראה הדבר הנכון באותה נקודת זמן והיא עצמה מאד התלהבה מהרעיון.
הקריאה שעשינו היתה נקודת מפנה חשובה בתהליך שלה, היתה לה אפשרות לבקש מסר בנושא ספציפי או מסר כללי, והיא בחרה לבקש מסר לגבי הלחץ והקושי שהיא חווה בתקופה זו. הקלפים שנבחרו הצביעו באופן חד-משמעי על כך שמדובר בנשמה מאד מפותחת שבאה הנה לעשות תפקיד של הובלה והנחייה של אחרים בתחום הרוחני.
בעבודתי אני נתקלת לא פעם באנשים שבאו לעולם הזה כנשמות מפותחות. כשאנו מזהים אותם כילדים אנחנו נוהגים לכנות אותם בכל מיני שמות כמו: “ילדי אינדיגו”, “ילדי רטט הקריסטל” וכו’, אלה ילדים שמרגע שעמדו על דעתם נמשכים אל תחום המיסטיקה, הקריסטלים והרוחניות. בבגרותם הם מחפשים את הדרך הנכונה לממש את הייעוד שלהם, אם כמקצוע ואם כתחביב. בתקופה זו של התפתחות אנושית מואצת מסתובבים בינינו אנשים רבים כאלה, בגילאים שונים.
במקרה של נופר זה לא בלט לעין שלי מהרגע הראשון אבל גם לא ממש הפתיע אותי. זה הסביר הרבה דברים: אנשים שהם נשמות מפותחות שבאים הנה למלא תפקיד נוטים להיות רגישים בצורה יוצאת דופן. מגיע שלב בו המערכת הפיזית והרגשית שלהם וכן מערכת העצבים מבשילות למצב בו הן יכולות להכיל את האנרגיה ואז האדם נפתח לייעודו, אבל זה כמעט אף פעם לא קורה בגיל מאד צעיר, ופעמים רבות בגילאים מוקדמים עודף הרגישות עם התסיסה הפנימית נחווים כקושי, בדיוק כפי שקרה אצלה.
נשמות מפותחות כמו נופר לרוב מתחברות לייעוד הרוחני שלהן לא לפני גיל עשרים ומשהו או אפילו שלושים ואילך. כך שגם אם האדם פתוח בילדותו לרוחניות, הוא לרוב יחפש את ההגשמה בתחום בשלב מאוחר יותר, קודם לכן יחווה דברים מסוימים, יתבגר, יתחזק, אולי אפילו ייקח את עצמו בכיוון מסוים של מקצוע או לימודים. ואז, “כשמתג פנימי מסוים נלחץ”, כפי שאני אוהבת לקרוא לזה, מתחיל תהליך חיפוש הגשמה רוחנית. אפשר לראות בזה מעין תוכנה פנימית שמתחילה לפעול בבוא זמנה, כשהתנאים האופטימליים לכך מתקיימים.
מה שמצער הוא שלעיתים עודף הרגישות של ילדים/אנשים צעירים כאלה גורם להוריהם לחשש ודאגות ולעיתים הממסד (בית-הספר ומערכת הבריאות) מגדירים אותם כ’בעייתיים’. לא פעם ילדים כאלה נאלצים לקחת כדורים שאמורים להפוך אותם ליותר “נורמטיביים”. מזלה של נופר היה שעודף הרגישות הורגש אצלה בגיל מאוחר יחסית והיא מראש גדלה בבית שמערכות היחסים בו טובות ויציבות להורים שיש להם ראש פתוח בכל מה שנוגע להתפתחות אישית ורוחנית.
נשאלת השאלה: האם אכן מדובר במזל? השקפתי ואמונתי הן, שאנחנו בוחרים את הורינו טרם כניסתנו לגוף, ומתוך נקודת מבט זו אפשר לומר שנופר בחרה להוולד ולגדול אצל הורים פתוחים תודעתית, מכילים ויציבים. ובכך יצרה לעצמה בסיס תומך ומזין לגדול בו.
תהיתי איך נכון יהיה להעביר לה את המסר ואיך זה יתקבל אצלה. היתה אפשרות שזה יהיה מוקדם מדי או מלחיץ עבורה להחשף למידע כזה. צריך היה לעשות זאת בזהירות וברגישות. ברור היה שהתגובה שלה תהיה מדד באיזו מידה צדקתי ועד כמה מדויק המסר שהועבר בקריאה.
כשהתחלתי לדבר איתה על זה, התבהרו כל הספקות. נופר התחברה לחלוטין לכל מילה שנאמרה. היא חשה התלהבות ואמרה שמחשבות מעין אלה עוברות בראשה כבר שנים והיא לא ידעה כל-כך להסביר אותן לעצמה ומה לעשות עם זה. הדברים שאמרתי הבהירו לה את העניין וממש “סידרו” לה את הדברים בראש. יכלתי לראות שהיא הכילה בקלות רבה את מהמסרים לגבי דרך רוחנית בעתיד וסוף-סוף ניתן לה הסבר הגיוני למה שמציק לה.
“וואוו… הרבה יותר קל לי עכשו לקבל את מה שעובר עלי, למרות שזה לא משהו שהייתי מספרת לחברים הקרובים.” שיתפה.
“מסכימה איתך,” אמרתי “קחי בחשבון שלרוב האנשים סביבך יהיה קשה להבין ולהכיל מידע כזה, אבל לא מן הנמנע שתפגשי בעתיד הקרוב או הרחוק אנשים שאת תדעי שאיתם תוכלי לדבר בפתיחות. ומה שמאד חשוב: לא תהיה לך שום בעיה להסביר את זה להורים שלך, אני יודעת בוודאות ומתוך היכרות איתם שיש להם את הכלים להבין.”
באותו יום נופר יצאה מהטיפול בתחושה קלילה יחסית ואופטימית במיוחד. עוד נכונו לה התמודדויות, אבל הדברים פתאם נראו מאוזנים והגיוניים יותר. היא המשיכה לבוא למפגשים איתי מדי שבוע במשך תקופה קצרה, אך בהדרגה הגדילה את המרווחים בין הטיפולים לשבועיים, ואח”כ חודש. מפעם לפעם חשה שקל לה יותר. מצבי הרוח עדין תקפו אותה, אבל ההתייחסות שלה אליהם וההגדרה העצמית שלה היו כאלה שהיא הצליחה להכילם ולהעבירם מהר ובקלות רבה יחסית. היא ניגשה לטסט עם המון חששות ועברה אותו די בקלות. היא מצאה די מהר עבודה מתאימה שלא היתה מלחיצה מדי ואפשרה לה להכיר אנשים חדשים, שמילאו בהדרגה את החלל הפנוי בעקבות גיוסם של חבריה.
היא החליטה שהיא לא מוותרת על המפגשים איתי והמשיכה לבוא בקביעות מדי חודש לצרכי תחזוקה והילינג. אגב, זה לא מפתיע, לאנשים שהרוחניות היא לחם חוקם יש צורך לקבל בתדירות מסוימת התייחסות טיפולית או הילינג גם אם זה לא לצורך טיפול בבעיה שמציקה להם.
יום הגיוס שלה התקרב, והיא יידעה אותי שגם מבחינה טכנית וגם מבחינת הצורך שלה היא לא תמשיך במפגשים החודשיים אלא תבוא כשתרגיש צורך. מאז גיוסה אכן יוצא לי לראות אותה מפעם לפעם, מדי כמה חודשים כשהיא מרגישה צורך, אבל זו תחושה של נחת לראות שהיא מגיעה כדי למלא את המצברים ולקבל הילינג בכיף ולא כדי לפתור קשיים
