דמיון ותפקידו בחיינו

מאת מיכל ביאל-ויסלברג

מה אם היה בא מישהו ואומר לכם שקיים מכשיר פלאי שאם לומדים להפעילו כראוי (והלמידה במקרה זה פשוטה ומהירה) אפשר ליצור באמצעותו כל מה שאנחנו רוצים ולממש את כל הפנטזיות שלנו על חיים טובים ושופעים? ומעבר לכך: שהמכשיר הזה לא רק שאינו עולה לנו אגורה אלא כבר נמצא ברשותנו, ולא רק זה, המכשיר הזה כבר פועל מהרגע שאנחנו עומדים על דעתנו ואנחנו רק צריכים להבין שזה כך וללמוד לעבוד איתו נכון. נשמע מופלא, לא? זה אכן כך !! למכשיר הזה קוראים “דמיון”.

לעיתים יגיד מישהו מאיתנו משהו שייראה לאחרים לא כל-כך הגיוני, או מציאותי, או נורמלי, ואז אותו מישהו עשוי לקבל תגובה בסגנון: “אתה מדמיין”. באנגלית אומרים: In your dreams  ויש אפילו ביטוי בסלנג  שאומר: “אתה חי בסרט”. כל הביטויים הנ”ל באים כדי להעביר את המסר לאותו אדם שהוא רואה את הדברים לא כפי שהם במציאות. רוב הזמן, כדי ליישר קו עם מה שמקובל בחברה אנחנו מצופים להיות כל הזמן “מחוברים למציאות”.

ויחד עם זאת, יש לכל אחד מאיתנו עולם פנימי אותו אנו מזינים דרך המחשבות והרגשות שלנו. עולם זה הוא אישי ופרטי של כל אחד מאיתנו ואין לו בהכרח קשר עם המציאות הרגילה כפי שכולנו חווים אותה. עולם זה נקרא “עולם הדמיון”. לרובנו אין זמן להקדיש לו. מי כן משתמש בו בהרחבה?  ילדים (החיבור שלהם לדמיון הולך וקטן ככל שהם גדלים), אמנים לסוגיהם: סופרים, ציירים, תסריטאים, מעצבים וכד’, אנשים בעלי נפש מעורערת במידה זו או אחרת, ולעיתים אנשים שנמצאים במצוקה קשה מכל מיני סיבות ובורחים לשם כאמצעי השרדות. רוב האחרים מקדישים מעט מאד זמן להתעסקות עם הדמיון, בעיקר מאחר והם עסוקים בלחיות את “החיים האמיתיים”, לרוב תוך כדי מירוץ מטורף נגד הזמן והתנהלות במינוס מקביל של זמן, כסף ואנרגיה פיזית. יש ביטוי “לשגות בדמיונות”, כשהמילה לשגות נראה נגזרה מהשורש של המילה “שגיאה”.

האמת היא, שאנחנו באמת חיים בסרט, כל אחד ואחד מאיתנו, חיינו הם סרט מתמשך והתפקיד שלנו בתוך הסרט הזה גדול ומגוון: במאי/ת, מפיק/ה, כותב/ת, שחקן/ית הראשי/ת, תפאורן/ית, מלהק/ת ועוד… היכולת שלנו לקבוע מה יקרה בסרט שלנו היא אינסופית. לצערנו, רבים הם האנשים שמרגישים שבסרט של חייהם הם שחקן זוטר או סטטיסט חסר-חשיבות ופעמים רבות הם אפילו אינם מבינים שזהו הסרט שלהם כי אינם מעריכים עצמם מספיק.

כל זה נאמר לא כדי לזלזל בחשיבותם של “החיים האמיתיים”. אנו חיים בעולם פיזי בגוף פיזי, ויש לנו תפקידים ומטלות שונות וחובות. אנחנו אמורים לציית לחוקים מסוימים שנקבעו ע”י החברה, אך תפקידנו והשפעתנו בסרט של חיינו גדולים הרבה יותר מכפי שרובנו מוכנים לראות. תפקיד אחד בסרט שלנו קשה לנו למלא: קהל. כשאנו מוכנים להתבונן באמת על הסרט שלנו לא רק מבפנים אלא גם מבחוץ קל לנו יותר לקחת אחריות על יצירה הזו שלנו ולעשות בה שינויים ושיפורים כדי שתהיה מוצלחת יותר עבורנו. כאן נכנסת לתמונה עבודה של מודעות-עצמית ויצירת מציאות. לדמיון יש חלק חשוב מאד ביצירה מודעת של המציאות. הוא בעצם לוח התכנון ומסך ההדמיה. לבד הוא לא יספיק, צריך גם רצון, אמונה, התמדה, אבל בלעדיו לא באמת נצליח וכל שיטה של יצירת מציאות שקיימת כיום מדברת על כך שיש לחשוב על משהו שאנו רוצים, להגדיר מהו בדיוק (אם כסף, כמה?) ולדמיין שיש לנו את זה כבר.

אחת הטכניקות החזקות ביותר לעבודה עם הדמיון היא המדיטציה בשילוב  דמיון מודרך. זוהי טכניקה פשוטה מאד  שלרוב מתנסים בה בקבוצה עם מנחה או בהאזנה לחומר מוקלט. בהנחיה יש הדרכה להכנס למקום שקט ושלו, לרוב תוך כדי ביצוע הרגעה של הנשימה והרפיה של השרירים והמודעות, ואז לוקחת המדיטציה את המשתתף/ים למסע כלשהו לרוב בתוך נוף מסוים או תפאורה כשלהי מתאימה לנושא. כשעושים מדיטציה כזו בקבוצה עם מנחה – החוויה תהיה שונה מאד מאדם אחד לרעהו ומאחר ולעיתים ההרפיה מכניסה את האדם החווה לתוך מצב בו מוגברת הקליטה העל-חושית, מקבלים המתנסים פעמים רבות מסרים שונים מתת-המודע שלהם אותם הם יכולים לנסות לפרש או לעשות משהו עם המשמעות שלהם.

הספר “שיחות עם אלוהים” שכתב ניל דונאלד וולש הוא ספר מדהים ומומלץ שהתקבל כולו בתקשור ממקור שהגדיר עצמו כ”בורא העולם”.  באחד הדיאלוגים הראשונים בספר, כשהמחבר מבין שהוא מנהל תקשורת מאד לא רגילה עם מישהו הוא שואל: “איך אדע שהתקשורת הזו היא מאלוהים, איך אדע שזה לא פרי הדמיון שלי?”  והתשובה שמגיעה אומרת כך: “ומה ההבדל? אינך מבין שבקלות אני יכול לפעול באמצעות דמיונך כמו בכל אמצעי אחר? בכל רגע נתון אביא לך את המחשבות, את המילים או את הרגשות הנכונים בדיוק”.  אותו מקור מוסיף ואומר: “אתה תדע שהמילים האלה באות ממני, מפני שאתה מעולם לא דיברת בבהירות כזאת מיוזמתך”.

כשמדברים עם אנשים שעוסקים בתקשור, גם הותיקים והמפורסמים שבהם, כמעט תמיד הם יספרו שבתחילה, ולעיתים גם בהמשך, הם שאלו את עצמם: “האם זה אמיתי או דמיוני?” מוצג פה תפקיד נוסף של הדמיון: מעין נתיב דרכו יכול לעבור ולהכנס אלינו מידע חדש ממקורות גבוהים של עצמנו או מקורות חיצוניים. בעצם מידע שמועבר בצורה חזותית או בצורת מלל שלפתע פתאום קיים בנו. אנו חושבים שאנו מדמיינים זאת, ולמעשה איננו טועים: אותם מקורות גבוהים משתמשים בדמיון שלנו כדי לטעת בו את התכנים, כשאנו ממללים אותם או מפרסמים אותם או משתמשים בהם, אותם אנחנו בעצם מעבירים אותם למציאות הפיזית. וכאן אותו “אלוהים” כפי שהוא מוצג בספר, מכוון את ניל ללכת לתוך עצמו כדי לקבל את התשובה וקורא לו לנקוט עמדה פנימית בנושא, להשוות ולהחליט לבד ולהגיע למסקנה אישית אם אכן הגיע מידע מבחוץ או זה משהו שנוצר בדמיונו. ומוסיף: “אין ממש הבדל”, כלומר: זה “אמיתי” אם אנחנו מאמינים בזה ומוכנים לקחת את זה החוצה ולעשות בזה שימוש.

התייחסות כזו לדמיון שלנו מהווה גישה חדשנית ופורצת דרך. בעידן הנוכחי יותר ויותר אנשים שעושים תהליכי מודעות-עצמית מוצאים עצמם מאמצים בקלות גישה זו. מהחוויה שלי, השלב הראשון וההכרחי ליצירת מציאות באמצעות הדמיון שלנו הוא להאמין שזה אפשרי. פשוט לאפשר לזה להיות. זה לא בהכרח אומר שאנחנו צריכים להאמין לכל דבר שצץ לנו בדמיון, אבל כן להאמין שאנחנו יכולים להגשים דבר מסוים למטרות שלנו ולהתפתחות שלנו ולהשתמש בדמיון כדי לראות בעיני רוחנו את אותו דבר כמוגשם בעולם הפיזי. מורי הרוח הגדולים של ימינו טוענים שאם נתמיד בכך, חזוננו יתגשם.

רבים מכם בטח שמעו על “הסוד”: השיטה, הסרט הספר. אנשים רבים השתמשו בשיטה והגשימו עבור עצמם מציאות מתאימה יותר. השיטה מבוססת על עקרון “דומה מושך דומה”  – הרעיון שאנרגיה מסוימת מושכת אנרגיה דומה, כך שאם נתמקד בתחושה מסוימת או חזון מסוים ורואים אותו כאפשרי בדמיון שלנו, הוא ימשוך אלינו אנרגיה דומה. מבחינת היקום אין הבדל אם האנרגיה היא בדמיון או ממומשת בפיזי. ברגע שאנו רואים משהו שלובש צורה בעיני רוחנו, הוא למעשה קיים. אלו מכם שראו את הסרט “בליפ” שמדבר על פיסיקה קוונטית, בוודאי זוכרים את הקטע בתחילת הסרט בו מדובר על ניסוי בו מדדו את גלי המוח של אדם והראו לו אובייקט מסוים. לאחר מכן ביקשו ממנו לחשוב על אותו אובייקט ולדמיין אותו מבלי שראה אותו. הם גילו שאותו מקום במוח משדר את אותם גלים בשני המקרים. המשמעות של הניסוי היא שאנו בעצם תופשים באותו אופן דברים אמיתיים כדברים מופשטים ומגיבים להם באותה צורה.

הדמיון מפותח במיוחד בגיל הילדות. חשוב מאד לדעת שהאפשרות למצות את הפוטנציאל שמאפשר לנו הדמיון שלנו, תלויה מאד בלגיטימציה שקיבלנו להשתמש בו בילדות, אמירה זו מכוונת להורים שבינינו. בתור ילדים אנו מחוברים חיבור מאד טבעי למימדים נוספים, לילדים רבים יש ראיה על-חושית והם מסוגלים לראות דברים הקיימים בתדרים אחרים. הם לא תמיד יודעים להסביר מה הם רואים, אבל הם לרוב לא ממציאים. המדיום האמריקאית סילביה בראון כתבה ספר מצוין שנקרא “ילדים רואי נסתרות” המוקדש ליכולות הרוחניות הפנטסטיות של ילדים. היא טוענת שם למשל, שרוב רובם של החברים הדמיוניים שיש לילדים שלנו אינם דמיוניים כלל. הספר בהחלט מרתק לקריאה ומומלץ לכל מי שמגדל ילדים.

את אדגר קייסי, המתקשר הגדול שחי במחציתה הראשונה של המאה ה-20 כבר הזכרתי בתכנית הקודמת שנושאה היה תקשור. שארי-בשרו של קייסי ממשיכים להוציא ספרים הכוללים חומר שהעביר ואנשים רבים קוראים עד היום את ספריו ונעזרים בהם לתהליך שלהם.

בספר שהוציאו ילדיו “תקשור האני הגבוה שלך”, מוזכרות טכניקות שונות להתפתחות אישית. קיים פרק שנקרא “ערוץ האני הגבוה של הדמיון”, הנה כמה משפטים שאומר שם אדגר קייסי:

“קל לזהות את הדמיון עם הדמיוני. בדמיוני אנו מתכוונים בדרך כלל ל”לא אמיתי”. אנו מרבים לומר “אני רק מדמיין את זה” כשאנו מתכוונים לומר: “זה לא אמיתי, אני רק ממציא את זה”. ואולם, כדי להבין את הפוטנציאל המלא של יכולת התקשור שלנו, עלינו לגלות שלדמיון יש קשר חשוב מאד עם מימד של החיים שהוא אמיתי מאד. באמצעות הדמיון אנו יכולים לתפוש את מה שאחרת אינו נראה, מה שקייסי מכנה “הכוחות הבלתי-נראים” של הבריאה. הדמיון הוא ערוץ לא רק של רגישות על-חושית, אלא גם ערוץ של השראה ותפישת-חזון”.