התעניינות לגבי מוצר

עדינה- האם התהליך הצליח?

    X

    עדינה- האם התהליך הצליח?

    An image of girl with headache

    לעיתים, בסיומו של תהליך טיפולי, עולה באופן טבעי השאלה: "האם זה הצליח?" התשובה לא תמיד חד-משמעית, הרי אנחנו לא עושים עבור המטופלים שלנו אלא מלווים אותם בשינוי המציאות של עצמם. מה קורה כשההדרכה והידיעה קיימות, אבל אין נכונות מצד המטופל/ת?

    תפקידנו כמטפלים תהליכיים נחלק לשניים: הראשון – לבדוק איתם מה הם רוצה להשיג? זה חייב להיעשות כראוי כדי שהם יידעו מול מה הם מתמודדים. לעיתים בתחילת הדרך אין ידיעה ברורה, ועזרתנו נדרשת. כשתמונת המצב מתבהרת מגיע זמנו של החלק השני: עשיית דרך של איזון, תיקון, ריפוי, השגת מטרות וכו'…

    הנקודה בה מסתיים החלק הראשון ואמור להתחיל השני משמעותית ביותר: הפונה אלינו כבר יודע בצורה ברורה במה התהליך שלו כרוך, מעבר למשאבי הזמן והכסף, מדובר כאן על המוכנות להתמודד עם מה שעולה, וצריכה להתקיים הבחירה הפנימית ללכת על זה.

    לעיתים, גם כשהמטופלים יודעים מהי מטרתם, הם לא מאפשרים לעצמם להגיע לשם. ואז צריכה להשאל השאלה: ‘האם יש שם רצון לתהליך אמיתי?’ מקרה כזה הוא המקרה של עדינה.

    ההתרשמות הראשונה שלי ממנה היתה של אשה נעימה למראה בת 42, ששידרה  סוג של עוצמה שקטה. הדיבור שלה שידר אינטליגנציה, מודעות-עצמית מפותחת ויכולת ביטוי מרשימה. היתה לה עבודה מספקת במקום יציב מזה שנים רבות, אך עד היום היא לא מצאה בן זוג ולא הקימה משפחה. כמו כן, היא חיה בתחושה ששמחת החיים שלה תקועה.

    בתחילתו של תהליך ש חשיבות רבה למשפטים הראשונים שנאמרים, הדבר הראשון שסיפרה לי עדינה היה שאביה נפטר לפני אחד-עשר חודשים, שקשה לה להשלים עם מותו ושהיא לא מצליחה להשתחרר מהעצב.

    "מה זה אומר שאת לא משלימה עם זה שהוא נפטר?" שאלתי.

    “תראי,” הסבירה “אני אדם רציונלי ומציאותי, הייתי לצידו ברגעיו האחרונים, נכחתי בלוויה ובשבעה. בראש שלי אני יודעת שהוא איננו.”

    “ובכל זאת?”

    “מבחינה רגשית אני לא מוכנה לקבל את העובדה הזו…” כשאמרה את המשפט האחרון הבעת פניה היתה משהו שאוכל לתארו כ’עקשנות בלתי מתפשרת’, היא סיפרה שמאז מותו של אביה היא מבקרת בקבר שלו פעמיים או שלוש בשבוע, בהחלט תדירות גבוהה יחסית. היא סיפרה שיש גבר בחייה בשנתיים האחרונות, אבל לא זו בלבד שהבחור היה נשוי, לפי הסיפורים שלה עליו ועל האינטראקציה ביניהם היה די ברור שאין לו כוונה לעזוב את אשתו, שהוא רואה בעדינה מישהי שאפשר להעביר איתה את הזמן בנעימים אבל לא הרבה מעבר לכך. עדינה ידעה את זה ולמרות זאת נאחזה בקשר ולא התכוונה לוותר עליו.

    משהו בשפת הגוף שלה כשעלו נושאים מסוימים הזכיר התנהגות ילדית: היתה שם התבצרות לא רציונלית בעמדות מסוימות, נוקשות ועקשנות. העקשנות הילדית היא תהליך טבעי שמתחיל בסביבות גיל שנתיים, מתפתח וקורה בצורה מודעת יותר החל מגיל ארבע, זהו השלב בו הילד לומד לעמוד על שלו, לרוב ההתעקשות נדרשת לצורך למידה עצמית, תהליך שהילד זקוק לו כדי לדעת לעמוד על שלו בבגרותו. זהו אותו שלב בו הורים חווים שהילד עושה להם “דווקא”, אך למעשה הוא חלק מהתפתחות בריאה ומאוזנת. לעיתים, כשמשהו משתבש בתקופת הילדות והתהליך לא מושלם, נוצרת תקיעות.

    ההתעקשות מופנית לרוב כלפי דמות סמכותית: אח גדול, אחד ההורים או שניהם. כשההתנהגות הזו משתמרת לאורך זמן ומלווה את האדם לגיל בגרות, זה מופנה לרוב כלפי האנשים הקרובים: הורים, בן הזוג או הילדים.

    נראה היה שזה מה שקרה אצל עדינה, בתקופה בה הגיעה אלי היא תמכה באמה, אותה תיארה כדמות חלשה וותרנית מאז ומתמיד. מאחר ולה עצמה לא היו לה בן זוג או ילדים ואת הגבר איתו היה לה קשר ראתה מעט יחסית, היה זה אביה שמולו התעקשה כל השנים. מהתיאור שלה עלה שהוא אהב אותה מאד, אבל היה טיפוס קשה, מרוחק ומסוגר. עלה בי החשד שהוא מעולם לא העניק לה את החום אותו חיפשה והיא מעולם לא הפסיקה להתעקש לקבלו. מניתוח מערכת היחסים הזוגית הנוכחית ואלה שקדמו לה, עלתה בבירור העובדה שהי דאגה על בסיס קבוע למשוך אל חייה אנשים איתם זה לא יכל באמת לקרות, ולמעשה לא היתה פנויה רגשית כי היה מעגל לא סגור מול אביה שלא בא על פתרונו.

    היה לה תחביב אחד בשעות הפנאי: ריקוד, ומאז מות אביה משהו נחסם שם, היא לא היתה מסוגלת ללכת לחוג הריקוד, זה היה עוד סימפטום לתקיעות שהיא חווה.

    והנה מה שמעניין בסיפור הזה: אנשים שלא מעוניינים לעשות תהליך אמיתי בדרך כלל מראש לא יגיעו לטיפול. גם אם כן יעשו זאת עקב שכנוע מבחוץ יבינו מהר מאד במה זה כרוך מבחינה רגשית ויפסיקו לבוא, לעיתים אחרי מפגש אחד, ולעיתים אחרי שניים או שלושה. אצל אלה שכן מגיעים ונכנסים לתהליך קיימת לרוב המוכנות לביקורת עצמית ושינוי.

    זה לא היה המקרה של עדינה, היא התחברה אלי מאד מהר ונתנה בי אמון. היא התמידה במפגשים, והשיחות איתה היו פתוחות וזורמות, ניכר היה שהיא מבינה היטב את שפת המודעות-העצמית, כמו-כן, להילינג עם הקריסטלים היתה השפעה מצוינת עליה, היא התמסרה בקלות לתהליך האנרגטי והרגישה טוב אחרי טיפולים.

    בטיפול אנרגטי-שיחתי יש למטופל/ת הרבה אמירה מבחינת התדירות, והאם בנקודה כזו או אחרת הוא עדין זקוק לתהליך וכו’. כך שתיאורטית, כל עוד יש צורך/רצון  מבחינת המטופל/ת, אני מאפשרת זאת, ונדירים הם המקרים בהם הטיפול נפסק ביוזמתי. יחד עם זאת, זוהי אחריותי המקצועית והמוסרית לוודא שתהיה התקדמות בתהליך, וחשוב שאיידע אם אני מרגישה שזה לא קורה.

    עדינה המשיכה לבוא אחת לשבוע, לקבל הילינג, לשתף, לדבר איתי, והכל בצורה פתוחה, כנה וזורמת. יחד עם זאת, שום דבר בחייה לא השתנה: הקשר עם הגבר איתו התראתה עדין היה קיים ותקוע, היא היתה מלאת כעסים כלפיו והוא מצידו המשיך להתייחס אליה בזלזול, ולא נראה שהיתה כוונה כלשהי לנתק את הקשר מצד מישהו מהם. היא לא הצליחה למצוא שמחה בחייה ומבחינה רגשית עדין לא הסכימה להכיל רגשית את העובדה שאביה נפטר. ציינתי את זה באזניה לא פעם ומאחר והיא היתה אישה אינטליגנטית ובעלת מודעות-עצמית, היא לא התווכחה איתי על העובדות, פשוט המשיכה בשלה.

    כשבחנתי מה קורה עם התהליך שלה לאחר שלושה חודשים בהם הגיעה בקביעות, נראה היה שהיא מרגישה קצת יותר רגועה אך פרט לכך לא חל כל שינוי בחייה. שיחה של ‘פנינו לאן ביוזמתי היתה מצב מתבקש.

     "חייבים להתבונן על המציאות, עדינה" אמרתי לה “כשהגעת לכאן אמרת שאת רוצה שדברים מסוימים בחייך ישתנו: את רוצה למצוא זוגיות ולהקים משפחה, את רוצה לחזור לרקוד ולהרגיש שמחה…”

    "נכון…" הסכימה איתי.

    “ואת רואה שהדברים האלה לא קורים, אין אפילו תזוזה בכיוון.” ציינתי “העובדה שאת לא מוכנה להשלים עם מותו של אביך היא עובדה מרכזית שבעצם עוצרת הכל, את עסוקה בלהפגין מול המציאות התעקשות חסרת תקווה. את יודעת בראשך שאביך נפטר אבל המקום הרגשי שלך מסרב לקבל את העובדה הזו. למעשה לא עברת תהליך של אבל, שהוא חיוני כדי להמשיך הלאה.”

    “אני לא רוצה להתאבל, אם אעשה זאת זה אומר שאני מוותרת עליו ומרפה.” העקשנות הילדותית, הלסתות המהודקות והמבט חסר-הפשרות שוב הופיעו.

    “זה קשה, זה כואב, אני יודעת… אבל עמוק ואמיתי אינו דבר קל, אבל הוא הכרחי, זה מה שיפתח לך את החיים, אם תסכימי להפרד רגשית מאביך שממילא לא כאן זה עשוי לפתוח מקום לשמחה, לזוגיות נכונה ובונה, לחיים זורמים. ”

    היא הנהנה, עדין באותה הבעה עיקשת.

    “שתינו מבינות שהבחירה הנוכחית שלך לא מיטיבה איתך,” הוספתי “מאחר ובאת אלי והצהרת שאת רוצה לעשות שינוי, ומאחר ואני מלווה אותך כבר שלושה חודשים ויכולה לראות את הנתיב שיעלה את חייך על מישור של שמחה והגשמה, זהו תפקידי להיות סמן דרך, להצביע על אותו נתיב שוב ושוב, כל עוד את כאן כדי לשמוע אותי. את מבינה את זה, נכון?”

    “אני מבינה את זה, ואין לי שום טענות אליך, את עושה את תפקידך בצורה טובה, את רק צריכה להבין שאם הנתיב המתאים הזה שאת מצביעה עליו דורש ממני לוותר על אבא אלי אז אני לא יכולה ללכת בו.”

    הצטערתי צער עמוק לשמוע את הדברים, היה טון בלתי-מתפשר בדברים שלה.

    “תפקידי אכן להצביע על הכיוון הנכון, והוא לא יפסיק להיות נכון, בין אם תלכי בו ובין אם לא. הרי אינני מבקשת ממך לוותר על אבא, הוא ממילא לא כאן, אני ממליצה לך לוותר על ההתעקשות ועל העמדה הלא מציאותית שאינה מייטיבה איתך.”

    “אוקיי.”

    “ואת מבינה את המחיר שאת משלמת וכנראה תמשיכי לשלם אם תתעקשי להשאר במקום שאת נמצאת בו כרגע?”

    “כן.”

    “עדינה,” אמרתי בעדינות “אני אהיה כאן עבורך כל עוד תבחרי שאהיה, אבל אני חייבת להגיד לך בכנות שהמציאות היא שאת מגיעה לכאן אחת לשבוע ומשלמת לי כדי לשבת כאן ולספר לי שאת לא מוציאה את עצמך מהמצב התקוע שאת נמצאת בו. בשבועות הראשונים הגדרנו את המצב, מאז הדברים פחות או יותר סטטיים.”

    “מיכל, אין לי מה להגיד, את צודקת…"

    “בואי נעשה דבר כזה," הצעתי "תחשבי על זה עד הפגישה הבאה שלנו, נסי לראות מה לדעתך את יכולה לקבל ממני בהמשך ואם מתאים לך להמשיך לבוא. אני לא נוטשת אותך, אני רק חייבת ליידע אותך שאני לא אוכל לעשות משהו אחר מלבד להמשיך להצביע על הכיוון שנראה לי נכון עבורך.”

    “אני מעריכה את הכנות שלך.” אמרה בטון ענייני “ואני מבינה שכעת כשכל העובדות מול עיניי אני צריכה לקבל החלטה. אני אחשוב על הדברים ונדבר על זה במפגש הבא.”

    שבוע לאחר מכן ישבנו זו מול זו במפגש הקבוע שלנו. “חשבתי על זה" אמרה עדינה ""ואני לא מוכנה לוותר.”

    משום מה היא נראתה פחות עקשנית, היתה איזו תחושת השלמה מוזרה בפניה, של מישהי שקיבלה החלטה.

    “אני שוב חייבת לשאול: האם את מבינה את המשמעות של זה?” הקשיתי “יכול להיות שאת גוזרת על עצמך לחיות בבדידות ולא לחוות שמחה, כמובן, כל עוד לא תסכימי לשנות את עמדתך.”

    “אני מבינה מיכל, חשבתי על זה והחלטתי להשאר במקום שלא מקבל רגשית את העובדה שאבי נפטר. קשה לי להרפות מהעמדה הזו.”

     למרות שזה היה מוזר ולא הגיוני,  זו היתה המציאות והבחירה המאד ברורה שלה.

    “יש לך החלטה לגבי המפגשים שלך איתי?” שאלתי.

    “אני חושבת שאת צודקת לגבי זה אם לא אשנה את עמדתי אין טעם שאמשיך לבוא" אמרה "דעי לך שאת מטפלת מצוינת ומאד נהניתי לבוא לכאן.”

    האמנתי שהיא התכוונה לכל מילה. בנסיבות אחרות זה היה יכול להיות מצחיק: עדינה ניסתה להיות מנומסת ודאגה לרגשותיי, שלא אפגע חלילה מכך שהיא לא ממשיכה לבוא.

    כך יצא שנפרדנו באופן מסודר והיא הלכה לדרכה, אוחזת בחוזקה בעמדה שלה.

    אין ספק שעדינה היתה מקרה יוצא-דופן על פי כל קנה מידה. היא לא יצרה קשר בהמשך כדי לעדכן מה קורה איתה ואני חשבתי עליה מאז לא פעם, לעיתים באופן פילוסופי: ניסיתי להבין: האם הטיפול היה מוצלח? האם היא הפיקה ממנו משהו?

    מבחינות מסוימות התשובה היא כן: יחד איתי היא בחנה את החיים שלה לעומק וקיבלה תמונת מצב ברורה של מה שקורה אצלה, תמונה שאולי לא היתה ברורה לה קודם, כעת היא לפחות יודעת שהבחירה שלה נעשתה מרצון ובדיעה צלולה, אם קודם לכן היא חשה שאינה מאושרת ולא הבינה למה, כשסיימה את התהליך אצלי היא ידעה בדיוק למה אינה מאושרת וגם הבינה היטב שזו מציאות שהיא בוחרת ושיש עליה מחיר. היא גם ידעה שבכוחה לשנות מציאות זו בכל רגע שתבחר.

    למעשה עדינה יצאה מהטיפול מצוידת בהרבה הבנות, כבר קרה שאנשים שעברו אצלי תהליך או סדנה, יצרו שינויים בחייהם בסוג של ‘הצתה מאוחרת’.

    האם במקרה כזה יש לי חלק בזה? התשובה האמיתית היא, שזה לא באמת משנה. העובדה שיש שיפור במציאות היא החשובה. 

    ובמקרה כמו של עדינה:האם אפשר להגדיר תהליך כזה ככישלון? התשובה לשאלה זו עד היום לא ברורה לי. הדבר היחיד שאני לא יכולה לעשות עבור המטופלים שלי הוא לרצות במקומם, וכמובן לבחור במקומם, את זה יכולים לעשות רק הם.

    אני מקווה עבורה שרצונה השתנה והיא שינתה את הגישה ומצאה את האומץ והמשאבים לחתור לכיוון השמחה בחייה ולעשות את השינויים הנדרשים לשם כך.

    מדברות קריסטלים - הפודקאסט

    בפרק מס' 18 שעלה ב-15/5/24 אירחנו את שני תודר מחנות הקריסטלים "סטונאייג'" 

    *להסרה – לחצו על המסך בכל מקום מחוץ למודעה