עדינה – האם התהליך הצליח?

מאת מיכל ביאל-ויסלברג

לעיתים, כשאנחנו חושבים אחורה ומשחזרים תהליך שנעשה בעזרתנו הטיפולית, עולה באופן טבעי השאלה: זה הצליח? לא הצליח? התשובה לא תמיד ברורה וחד-משמעית, מאחר ובהגדרה אנחנו לא עושים עבור המטופל שלנו אלא עוזרים לו לעשות עבור עצמו, וכוח הרצון שלו הכרחי לצורך התהליך. מה בעצם קורה כשההדרכה והידיעה קיימות והמטופל לא מעוניין לעשות את התהליך?

תפקידנו כמטפלים תהליכיים מתחלק לשניים: החלק הראשון: לבדוק לעומק יחד עם הפונה אלינו מה הוא בעצם רוצה להשיג? זה חייב להיעשות כראוי כדי שגם המטפל וגם המטופל יידעו מול מה הם מתמודדים. לעיתים בתחילת הדרך המטופל לא יודע בצורה מדויקת וצריך לעזור לו להגדיר. כשתמונת המצב מתבהרת מגיע זמנו של החלק השני: עשיית דרך של איזון, תיקון, ריפוי, השגת מטרות וכו’.

הנקודה בה מסתיים החלק הראשון ואמור להתחיל השני משמעותית ביותר: הפונה אלינו כבר יודע בצורה ברורה במה התהליך שלו כרוך, מעבר למשאבי הזמן והכסף, מדובר כאן על המוכנות להתמודד עם מה שעולה וצריכה להתקיים הבחירה הפנימית ללכת על זה.

מקרי-טיפול מסוימים לימדו אותי שהתשובה על הסוגיה: ‘מה בעצם רוצה המטופל’ לא תמיד ברורה מראש. גם כשהוא יודע מה הוא רוצה ורצונו מתבקש מבחינה הגיונית, זה לא תמיד קורה. ואז צריכה להשאל השאלה: ‘האם יש שם רצון לתהליך אמיתי?’

ההתרשמות הראשונה שלי מעדינה, אשה עדינת-מראה בת 42, היתה שהיא משדרת  סוג של עוצמה שקטה. כבר כשהתחילה לספר על עצמה ברור היה שמדובר באישה אינטליגנטית בעלת מודעות-עצמית מפותחת ויכולת ביטוי מרשימה. היתה לה עבודה מספקת במקום יציב מזה שנים רבות, אך היא לא הצליחה למצוא בן זוג ולהקים משפחה, וחשה ששמחת החיים שלה תקועה.

בתחילתו של תהליך טיפולי יש חשיבות רבה למשפטים הראשונים שנאמרים, במקרים רבים הם מכילים את תמציתו של העניין. הדבר הראשון שסיפרה לי עדינה היה שאביה נפטר לפני אחד-עשר חודשים, שקשה לה להשלים עם מותו ושהיא לא מצליחה להשתחרר מהעצב. ניסיתי להכנס איתה לעומק הדברים:

 “מה זה אומר שאת לא משלימה עם זה שהוא נפטר?” שאלתי.

“תראי,” הסבירה “אני אדם רציונלי ומציאותי, הייתי לצידו ברגעיו האחרונים, נכחתי בלוויה ובשבעה. בראש שלי אני יודעת שהוא איננו.”

“ובכל זאת?”

“מבחינה רגשית אני לא מוכנה לקבל את העובדה הזו…” כשאמרה את המשפט האחרון הבעת פניה היתה משהו שאוכל לתארו כ’עקשנות בלתי מתפשרת’, היא סיפרה שמאז מותו של אביה היא מבקרת בקבר שלו פעמיים או שלוש בשבוע, בהחלט תדירות גבוהה יחסית. דיברנו על מערכות יחסים זוגיות. היא סיפרה שיש גבר בחייה בשנתיים האחרונות, הקשר נשמע בעייתי: לא זו בלבד שהבחור היה נשוי, לפי הסיפורים שלה עליו ועל האינטראקציה ביניהם היה די ברור שאין לו כוונה לעזוב את אשתו, שהוא רואה בעדינה מישהי שאפשר להעביר איתה את הזמן בנעימים אבל לא הרבה מעבר לכך. עדינה ידעה את זה ולמרות זאת נאחזה בקשר הזה ולא התכוונה לוותר עליו.

משהו בשפת הגוף שלה כשעלו נושאים מסוימים הזכיר התנהגות של ילד: היתה שם התבצרות לא רציונלית בעמדות מסוימות, נוקשות ועקשנות. העקשנות הילדית היא תהליך טבעי שמתחיל בסביבות גיל שנתיים, מתפתח וקורה בצורה מודעת יותר החל מגיל ארבע, זהו השלב בו הילד לומד לעמוד על שלו, לרוב ההתעקשות נדרשת לצורך למידה עצמית, תהליך שהילד זקוק לו כדי לדעת לעמוד על שלו בבגרותו. זהו אותו שלב בו הורים חווים שהילד עושה להם “דווקא”, אך למעשה הוא חלק מהתפתחות בריאה ומאוזנת. לעיתים משהו משתבש בתקופת הילדות והתהליך לא מושלם ואז נוצרת תקיעות.

ההתעקשות מופנית לרוב כלפי דמות סמכותית: אח גדול, אחד ההורים או שניהם. כשההתנהגות הזו משתמרת לאורך זמן ומלווה את האדם לגיל בגרות, זה מופנה לרוב כלפי האנשים הקרובים: הורים, בן הזוג או הילדים.

נראה היה שזה מה שקרה אצל עדינה, בתקופה בה הגיעה אלי היא תמכה באמה, אותה היא תיארה כדמות חלשה וותרנית מאז ומתמיד. מאחר ולה עצמה לא היו לה בן זוג או ילדים ואת הגבר איתו היה לה קשר ראתה מעט יחסית, היה זה אביה שמולו התעקשה כל השנים. מהתיאור שלה עלה שהוא אהב אותה מאד, אבל היה טיפוס קשה, מרוחק ומסוגר, עלה בי החשד שהוא מעולם לא העניק לה את החום אותו חיפשה והיא מעולם לא הפסיקה להתעקש לקבלו. בעולם מערכות היחסים הזוגיות היא דאגה על בסיס קבוע למשוך אל חייה אנשים איתם זה לא יכל באמת לקרות, ולמעשה לא היתה פנויה רגשית כי היה מעגל לא סגור מול אביה שלא בא על פתרונו. היה לה תחביב אחד: ריקוד, ומאז מות אביה משהו נחסם שם, היא לא היתה מסוגלת ללכת לחוג הריקוד, זה היה עוד סימפטום לתקיעות שהיא חווה.

והנה מה שמעניין בסיפור הזה: אנשים שלא מעוניינים לעשות תהליך אמיתי בדרך כלל מראש לא יגיעו לטיפול. גם אלה שכן באים מבינים די מהר במה זה כרוך ומפסיקים לבוא, לעיתים אחרי מפגש אחד, ולעיתים אחרי שניים או שלושה. אצל אלה שכן מגיעים ונכנסים לתהליך קיימת לרוב המוכנות לביקורת עצמית ושינוי.

זה לא היה המקרה של עדינה, די מהתחלה היא התחברה אלי ונתנה בי אמון. היא התמידה במפגשים   והשיחות איתה היו פתוחות וזורמות, ניכר היה שהיא מבינה היטב את שפת המודעות-העצמית, להילינג עם הקריסטלים היתה השפעה מצוינת עליה, היא התמסרה בקלות לתהליך האנרגטי והרגישה טוב אחרי טיפולים.

בטיפול אנרגטי-שיחתי יש למטופל הרבה אמירה מבחינת התדירות בה מתאים לו לבוא, האם בנקודה כזו או אחרת הוא עדין זקוק לתהליך וכו’. כך שתיאורטית, כל עוד המטופל בוחר להמשיך להגיע, הדלת של הקליניקה פתוחה בפניו ונדירים הם המקרים בהם הטיפול נפסק ביוזמתי. יחד עם זאת, זוהי אחריותי המקצועית והמוסרית לוודא שתהיה התקדמות בתהליך, וחשוב שאיידע אם אני מרגישה שזה לא קורה.

עדינה המשיכה לבוא אחת לשבוע, לקבל הילינג, לשתף, לדבר איתי, והכל בצורה פתוחה, כנה וזורמת. יחד עם זאת, שום דבר בחייה לא השתנה: הקשר עם הגבר איתו התראתה עדין היה תקוע, היא היתה מלאת כעסים כלפיו והרבתה לריב איתו והוא מצידו המשיך להתייחס אליה בזלזול, אך לא היתה לה כוונה כלשהי לנתק את הקשר. היא לא הצליחה למצוא שמחה בחייה ומבחינה רגשית עדין לא הסכימה להכיל רגשית את העובדה שאביה נפטר. ציינתי את זה באזניה לא פעם ומאחר והיא היתה אינטליגנטית ומודעת היא לא התווכחה איתי על העובדות, אך המשיכה בשלה.

כשבחנתי מה קורה עם התהליך שלה לאחר שלושה חודשים בהם הגיעה בקביעות, נראה היה שהיא מרגישה קצת יותר רגועה אך פרט לכך לא חל כל שינוי בחייה. התבקש שנעשה שיחה של ‘פנינו לאן…’

“עדינה,” פתחתי “כשהגעת לכאן אמרת שאת רוצה שדברים מסוימים בחייך ישתנו: את רוצה למצוא זוגיות ולהקים משפחה, את רוצה לחזור לרקוד ולהרגיש שמחה…”

“כן, אני יודעת.”

“הדברים האלה לא קורים, אין אפילו תזוזה בכיוונים האלה.” ציינתי “העובדה שאת לא מוכנה להשלים עם מותו של אביך היא עובדה מרכזית שבעצם עוצרת הכל, את עסוקה בלהפגין מול המציאות התעקשות חסרת תקווה. את יודעת בראשך שאביך נפטר אבל המקום הרגשי שלך מסרב לקבל את העובדה הזו. למעשה לא עברת תהליך של התאבלות.”

“אני לא רוצה להתאבל, אם אעשה זאת זה אומר שאני מוותרת עליו ומרפה.” העקשנות הילדותית, הלסתות המהודקות והמבט חסר-הפשרות שוב הופיעו.

“זה קשה, זה כואב, אני יודעת… תהליך של אבלות אינו דבר קל, אבל הוא הכרחי, זה מה שיפתח לך את החיים, אם תסכימי להפרד רגשית מאביך שממילא לא כאן זה עשוי לפתוח מקום לשמחה, לזוגיות נכונה ובונה, לחיים זורמים. למעשה כרגע הכל עומד אצלך ולא זז.”

היא הנהנה, עדין באותה הבעה, מסכימה עם כל מילה שלי וממשיכה להתעקש.

“אני חושבת שהבחירה הנוכחית שלך לא מיטיבה איתך,” הוספתי “מאחר ובאת אלי והצהרת שאת רוצה להיטיב את חייך, ומאחר ואני מלווה אותך כבר שלושה חודשים ויכולה לראות את הנתיב שיעלה את חייך על מישור של שמחה והגשמה, זהו תפקידי להיות סמן דרך, להצביע על אותו נתיב שוב ושוב, כל עוד את כאן כדי לשמוע אותי. את מבינה את זה, נכון?”

“אני מבינה את זה, ואין לי שום טענות אליך, את עושה את תפקידך בצורה טובה, את רק צריכה להבין שאם הנתיב המתאים הזה שאת מצביעה עליו דורש ממני לוותר על אבא אלי אז אני לא יכולה ללכת בו.”

הצטערתי צער עמוק לשמוע את הדברים, היה טון בלתי-מתפשר בדברים שלה.

“תפקידי הוא להצביע על הכיוון הנכון, הכיוון הזה לא הפסיק להיות נכון, גם אם את בוחרת לא ללכת בו. גם אינני מבקשת ממך לוותר על אבא, הוא ממילא לא כואן, אני ממליצה לך לוותר על ההתעקשות ועל העמדה הלא מציאותית שאינה מייטיבה איתך.”

“אוקיי.”

“ואת מבינה את המחיר שאת משלמת וכנראה תמשיכי לשלם אם תתעקשי להשאר במקום שאת נמצאת בו כרגע?”

“כן.”

“עדינה,” אמרתי בעדינות “אני אהיה  כאן עבורך כל עוד תבחרי שאהיה, אבל אני חייבת להגיד לך בכנות שהמציאות היא שאת מגיעה לכאן אחת לשבוע ומשלמת לי כדי לשבת כאן ולספר לי שאת לא מוציאה את עצמך מהמצב התקוע שאת נמצאת בו. בשבועות הראשונים הגדרנו את המצב, מאז הדברים פחות או יותר סטטיים.”

“מיכל, אין לי מה להגיד, את צודקת…”

“תחשבי על זה עד הפגישה הבאה שלנו,” הצעתי “נסי לראות מה לדעתך את יכולה לקבל ממני בהמשך ואם מתאים לך להמשיך לבוא. אני לא נוטשת אותך, אני רק חייבת ליידע אותך שאני לא אוכל לעשות משהו אחר מלבד להמשיך להמליץ לך לצעוד בכיוון שנראה לי נכון עבורך.”

“אני מעריכה את הכנות שלך.” אמרה בטון ענייני “ואני מבינה שכעת כשכל העובדות מול עיניי אני צריכה לקבל החלטה. אני אחשוב על הדברים ונדבר על זה במפגש הבא.”

שבוע לאחר מכן ישבנו זו מול זו במפגש הקבוע שלנו. “הגעת למסקנות כלשהן?” שאלתי.

“כן, שאני לא מוכנה לוותר.” משום מה היא נראתה פחות עקשנית, היתה איזו תחושת השלמה מוזרה בפניה, של מישהי שקיבלה החלטה.

“ואת מבינה את המשמעות של זה…” הקשיתי “יכול להיות שאת גוזרת על עצמך לחיות בבדידות ולא לחוות שמחה, כמובן, כל עוד לא תסכימי לשנות את עמדתך.”

“אני מבינה מיכל, חשבתי על זה והחלטתי להשאר במקום שלא מקבל רגשית את העובדה שאבי נפטר. קשה לי להרפות מהעמדה הזו.”

 למרות שזה היה מוזר ולא הגיוני,  זו עדין היתה המציאות והבחירה המאד ברורה שלה.

“יש לך החלטה לגבי המפגשים שלך איתי?” שאלתי.

“אני חושבת שלא אמשיך לבוא. אבל דעי לך שאת מטפלת מצוינת ומאד נהניתי לבוא לכאן.” האמנתי שהיא התכוונה לכל מילה. בנסיבות אחרות זה היה יכול להיות מצחיק: עדינה ניסתה להיות מנומסת ודאגה לרגשותיי, שלא אפגע חלילה מכך שהיא לא ממשיכה לבוא.

כך יצא שנפרדנו באופן מסודר והיא הלכה לדרכה, אוחזת בחוזקה בעמדה שלה.

אין ספק שעדינה היתה מקרה יוצא-דופן על פי כל קנה מידה. היא לא יצרה קשר בהמשך כדי לעדכן מה קורה איתה ואני חשבתי עליה מאז לא פעם, לעיתים באופן פילוסופי: ניסיתי להבין אם הטיפול היה מוצלח? מבחינות מסוימות התשובה היא כן: יחד איתי היא בחנה את החיים שלה לעומק וקיבלה תמונת מצב ברורה של מה שקורה אצלה, תמונה שאולי לא היתה ברורה לה קודם, כעת היא לפחות ידעה שהבחירה שלה נעשתה מרצון ובדיעה צלולה, אם קודם לכן היא חשה שאינה מאושרת ולא הבינה למה, כשסיימה את התהליך אצלי היא ידעה בדיוק למה אינה מאושרת וגם הבינה היטב שזו מציאות שהיא בוחרת ושזו מציאות שיש עליה מחיר. היא גם ידעה שבכוחה לשנות מציאות זו בהמשך אם תבחר.

למעשה עדינה יצאה מהטיפול עם הבנות ברורות ובמידה ובשלב כלשהו בכל רגע של חייה היתה מחליטה לעשות שינוי, היא היתה בנקודת הפתיחה לעשות זאת, מצוידת בהרבה הבנות, כבר קרה שאנשים שעברו אצלי תהליך או סדנה, יצרו שינויים בחייהם בסוג של ‘הצתה מאוחרת’. האם היה לי חלק בזה? אין לדעת, והאמת: כל עוד אותו אדם הייטיב את חייו, לי באופן אישי זה לא ממש משנה. האם אפשר להגדיר תהליך כזה ככישלון? התשובה לשאלה זו עד היום לא ברורה לי. הדבר היחיד שאני לא יכולה לעשות עבור המטופלים שלי הוא לרצות במקומם, וכמובן לבחור במקומם, את זה יכולים לעשות רק הם.

אני מקווה עבורה שרצונה השתנה והיא שינתה את הגישה ומצאה את האומץ והמשאבים לחתור לכיוון השמחה בחייה ולעשות את השינויים הנדרשים לשם כך.