מנקודת מבטו של השניצל

מאת גיא אסיף - אנונימוס

קטעים נבחרים מהכתבה שהתפרסמה במוסף סופשבוע של “מעריב” 1/9/2000

אנונימוס היא עמותה הפועלת למען זכויות בעלי חיים. בחרנו בשם אנונימוס מתוך הזדהות עמוקה עם סבלם של אותם יצורים חסרי שם ופנים הכלואים במעבדות, בקרקסים, במכלאות עירוניות, בלולים וברפתות תעשייתיים… הם כולם אנונימיים וזקוקים לעזרתנו.
אנו מאמינים שבעלי חיים אינם בגדר אמצעים שניתנו בידינו כדי שישמשו לנו מזון, לבוש, בידור ואמצעים למחקר. איננו סבורים שהכרחי לאהוב בעלי חיים כדי להכיר בזכותם הבסיסית לחיים ללא סבל, כשם שאין צורך לאהוב כל אדם מבני גזע מופלה כדי להתנגד לאפליה על רקע גזעי. לפי הבנתנו – שינוי אמיתי במצבם של בעלי החיים יוכל להתרחש רק אם נאמץ אורח חיים מתחשב יותר ונטול אכזריות.
(מהי אנונימוס? מתוך דף ההסבר של העמותה).

הקרניבורים והקונפליקט

מן המרתף של עמותת אנונימוס, המבוצרת ברח’ דיזנגוף 93 בת”א (נכון לאז, כיום ממוקמת “אנונימוס” ברח’ אלנבי 22) הדברים נראים פשוטים וחותכים: מספיק להעיף מבט אחד בתמונות המציגות אווזים חביבים בשעת פיטומם, עגלים צעירים וחמודים בזמן השבחת בשרם ותרנגולות דלוקות למראה בעת שהותן בלולי הסוללה הזוועתיים כדי להבין מיד, בלי שיוותר אפילו ספק קטן בנידון, שמשהו בארוחת הערב שלנו, קרניבורים שכמותנו, פסול מן היסוד.

מבט נוסף בדוכן המוות שאיתו מסתובבים אנשי העמותה ברחובות לצורך הסברה, ושעליו מתנוסס בגדול ציטוט מתוך יצחק בשביס זינגר:  “עבור התרנגולות – כל יום בלול הוא טרבלינקה. ”  ואתם בפנים, איתם, במאבק למען השגת זכויות בסיסיות גם לבעלי חיים. האמינו לי – תהיו מוכנים לעשות הכל למען רווחתה של התרנגולת ובלבד שלא יציגו בפניכם פעם נוספת את תמונות התקריב של מקורה הקטום. מאמא עוף, מכל מקום, תקראו לאמא שלכם.

יוסי וולפסון, אריאל צבל, אלכסנדר חיפושאי, דיוויד מסי, חגי כהן, נמרוד הראל וליזה שיק, כולם נעים במרחבים שבין 20 ל- 30, הם פעילים ותיקים במאבק החשוב הזה ומקדישים את כל זמנם, או לפחות את רובו המכריע, למאבק למען בעלי החיים. רק אני, מתמרמר עורך הדין יוסי וולפסון, שעובד גם במרכז להגנת הפרט, העוסק בהגנה על פלסטינים שנפגעו מהכיבוש הישראלי, מגן גם על פלסטינים אוכלי בשר. הפעילים חוזרים ומדברים על פשטותו של השיח: מנסיונם של הפעילים באנונימוס עולה, כי מספיק שאדם יושב ומתחבט בענייני החיות במשך כשעה כדי להשיג שינוי בעמדותיו המקדמיות.

להמון אנשים יש ניצוצות של רגישות המאפשרים להם לחשוב מחדש על נקודות מרכזיות באורח החיים שלהם, ובמקרים רבים פעילות ההסברה נושאת פירות, לפחות מן הבחינה התיאורטית. צבל אף הגדיל לעשות ובימים אלה מסיים לכתוב את הפלישה החקלאית הגדולה, הצגה דידקטית שתאפשר לאנשים לחיות בתוך הרעיונות הירוקים במשך שעה-שעה וחצי.

בקונפליקטים בין אנשים לבין עצמם, הוא אומר, אין שחור ולבן, ובגלל זה יש תמיד מקום ללבטים ולהתחבטויות. בקונפליקטים בין אנשים לבין חיות העניין חד-משמעי: אנחנו לא מאוימים ולא נפגעים בכלל על ידי היצורים האלה. הם חפים מפשע במאה אחוז, הם בלתי מאיימים במאה אחוז, הם היצורים החלשים וחסרי הישע ביותר מכל הקבוצות המדוכאות. במובן הזה, מבחינה תיאורטית זה נורא קל.

במשך הדקות הקרובות אציג בפניכם מבחר ציטוטים מהשיחה שניהלתי עם חסידי אומות אנונימוס, כשאלה נתמכים במעט מובאות מספר היסוד של התחום, שחרור בעלי החיים של פיטר סינגר. אני מקווה שבתום הקריאה שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר, לפחות מנקודת מבטו של השניצל.

הארנבת והקוסמטיקה
הרעיון המרכזי הוא שצריך לשקול כל סבל – כל סבל כשלעצמו הוא רע, וצריך למנוע אותו, אלא אם כן הוא מביא לעולם הנאה אדירה. כרגע אנשים נוהגים לשקול את הסבל בכפוף לשאלה ‘מיהו הסובל’. כלומר, אפשר לערוך ניסויים אכזריים ביותר בחיות כדי לפתח מוצר קוסמטיקה חדש, והסבל שהארנבות עוברות מתורגם לתועלת שמפיקים בני אדם מהשמפו. כלומר: בני אדם מסתפקים בכך שההנאה היא שלהם והסבל הוא של הארנבת ובכך פותרים את המשוואה.

הנקודה שלנו היא שהסבל שהארנבות עוברות הוא בל יתואר לעומת ההנאה שצוברים משתמשי המוצר החדש. וכזה המצב בכמעט כל הדברים שאנו מתמודדים אתם כאן ביומיום: ברור שבעלי החיים סובלים יותר מן ההנאה שנגרמת לבני האדם. זהו בעצם גם הרעיון העומד בבסיס התנועות לזכויות האדם: לבני אדם שונים יש אינטרסים שונים, אבל החשיבות של כל פרט היא אותה חשיבות. זאת אומרת שהחשיבות של התרנגולת כפרט או החולדה כפרט זהה לחשיבות שלי כפרט. יכול להיות שהדברים שחשובים לי לא חשובים לתרנגולת. יכול להיות שהדברים שחשובים לתרנגולת לא חשובים לי. מכל מקום, החשיבות שלנו כפרטים זהה.

הקביעה שבני האדם עדיפים בזכויותיהם על בעלי החיים שרירותית בדיוק כמו הקביעה שבתוך קבוצת בני האדם בני גזע או מגדר מסוים עדיפים על בני גזע או מגדר אחר. זוהי קטגוריה שרירותית שאין לה שום קשר לנושא של זכויות. ההגיון אומר שאם אנחנו רוצים למנוע סבל אנחנו נמנע אותו אצל כל מי שמרגיש סבל, ולא רק אצל המין הומו ספיאנס. נגיד שאנחנו באמת ניצבים בפני דילמה אשר במסגרתה אנחנו צריכים להחליט מי עדיף, אדם או קוף, איזו סיבה יש לנו להעדיף את האדם, בגלל שאין לו שערות על הגב?

אם אנשים רוצים לערוך ניסויים בעצמם – שיהיה להם לבריאות. תחום הניסויים בבעלי חיים הוא כבר עניין אחר. הרבה אנשים סבורים בטעות שחלק גדול מהניסויים שנערכים בבעלי חיים מיועדים להצלת נפשות. זוהי טעות: 95 אחוזים מן הניסויים נעשים למען פיתוח מוצרים תעשייתיים, מחקר מתוך סקרנות או פיתוח תרופה חדשה, הדומה בתכונותיה לתרופה קיימת – יש אקמול, רוצים לפתח דקסמול.

לכן שאלת קביעת הגבול – היכן מוצדק לערוך ניסויים בבעלי חיים – היא שאלה חשובה ביותר. הבעיה היא שהשאלה הזאת לא עולה בצורה רצינית על סדר היום. המידע מוסתר, ולאנשים אין הזדמנות אמיתית לשקול את הדברים.

אם אתה רוצה להציג את שאלת הניסויים כשאלה פוליטית ולא כמשחק אקדמי, אתה צריך לבדוק את הפרקטיקה של התחום. אתה צריך לבדוק אם האמירה עושים ניסויים בבעלי חיים כדי להציל בני אדם היא אמירה נכונה או אמירה מניפולטיבית.

עכשו, בואו נחשוב יחד: יש לנו משאבים מסוימים, ויש לנו רצון לשפר על הרווחה של בני האדם. איך נחלק אותם? אם לי היו נותנים לחלק את המשאבים הייתי משפר קדם כל תשתיות ביוב והגיינה בעולם השלישי, ששם אנשים מתים ממחלות שמהן נפטרנו פה לפני 100 או 200 שנה. הייתי עובר לתחבורה ציבורית, המאפשרת ירידה גדולה במספר תאונות הדרכים, גורם גדול מאד לתמותה בעולם המערבי. הייתי משפר את איכות הסביבה, את הבטיחות בעבודה, כל הדברים שאנשים מתים מהם. הייתי מוזיל את התרופות נגד איידס לחולים באפריקה, שאינם יכולים לקנות אותן מפאת מחירן הגבוה.

את כל הדברים האלה אפשר לעשות מבלי לפגוע בבן אדם אחד ומבלי לפגוע בבעל חיים אחד. מה שהרבה מאד ממשלות והרבה מאד קרנות פרטיות עושות בפועל זה להשקיע בניסויים בבעלי חיים, שמביאים כביכול לפיתוחים שיום אחד יעזרו לבני אדם מול אותן מחלות שאנחנו לא מונעים היום. העובדה שאנחנו משקיעים בזה ולא בדברים שעליהם הצבעתי קודם מעוררת סימן שאלה האם אנחנו באמת עושים זאת כדי להציל בני אדם או בשביל לשרת תעשיות מסוימות, שמזרימות כמויות לא קטנות של דולרים, הרבה יותר מאשר מערכת בריאות ציבורית טובה.

כשמסתכלים על התמונה הגדולה מתברר שיש כאן ענין פשוט של סדר עדיפויות: בעלי חיים למטה, בני אדם חולים פחות או יותר באותו מעמד של בעלי החיים – לא אכפת לנו מהם; ורחוק רחוק מעליהם, בעלי הון, אקדמאים ומכוני המחקר.

הפעילות והמחאה

ש: הרבה אנשים מעונינים ודאי לדעת עד כמה רחוק תהיו מוכנים ללכת עם פעילותכם.
אני מאד מבין את האנשים מהחזית לשחרור חיות. הם עושים את מה שהם עושים בלי לפגוע באף חיה, אנושית או לא אנושית, כשהם מפעילים אלימות אך ורק כלפי רכוש, והם עושים זאת אחרי הרבה שנים של פעילות הסברה מאד אינטנסיבית שלא ממש עזרה, כשהם ניצבים בפני מציאות שבמסגרתה הניסויים מאושרים עפי חוק. אישית, אני מעדיף פעילות הסברה, אבל אני בהחלט מבין את האנשים האלה.

ברור שפעילויות מחאה חריגות כאלה מושכות הרבה תשומת לב. הן יכולות לעורר הרבה ענין ציבורי. אבל הפגיעה בחיות היא כל-כך מקיפה, כל כך עמוקה, שפעילויות כמו ללכת למעבדה ולצלם את מה שקורה שם שוליות מבחינת האפקטיביות שלהן.

ניסויים וקרקסים הם נגזרות שוליות של פגיעה, שמהוות בקושי אחוז מכלל ההתאכזרות אל בעלי החיים, לכן המלחמה באזורים האלה היא נקודתית, פריפריאלית. אם תזכור שאדם אוכל בלי להניד עפעף, לפי הסטטיסטיקה, משהו כמו 2000 חיות בחייו, הרי שהשאלה של פעילות לא חוקית פשוט לא מעניינת.

השאלה ‘עד כמה רחוק תלכו?’ לא קשורה בסופו של דבר למה שקורה במשחטות. אם זאת שאלה אישית שנוגעת לאנשים בתנועה, השאלה ‘עד כמה רחוק תלכו?’ היא השאלה עד כמה הם יקדישו מזמנם ומחייהם לפעילות הזאת, ויש כאן אנשים שמקדישים פחות או יותר את כל זמנם, ויש כאלה המקדישים פחות.

אבל אם מדובר בשאלה ‘עד כמה רחוק תלכו מבחינת הפגיעה בחוקים?’ הרי שזו שאלה חסרת משמעות, מכיון שאנחנו מאד מבינים באיזה עולם אנחנו חיים, ובעולם הזה ללכת ראש בראש עם תופעות הגמוניות לחלוטין זה חסר טעם.

אנחנו עובדים עם קהלי יעד שמהם אנחנו מבקשים לעשות את הצעד הקטן ולהוריד את מעטה הניילון מהעטיפה של התרנגולת מהסופרמרקט ולראות מאחורי זה את החיה המעונה. ובמובן הזה העמידה ברחוב בדוכנים, למרות שהיא לא מסופרת ומצטלמת טוב, היא פעילות הרבה יותר הרואית מאשר הפגנות פומפוזיות זאת פעילות שדה יומיומית, קשה, הכוללת מגע עם קהל שהוא הרבה פעמים לא כל כך נעים, אבל האפקטיביות שלה אדירה.

ש: אז לא יהיה פיגוע ראווה במשאית המובילה 7500 עופות לשחיטה?

לא. מה שכן, קבוצה של פעילים שלנו מתכוונת לכלוא את עצמה בדגם מוגדל של כלוב סוללה, בתנאי צפיפות שמקבילים לאלה הנהוגים בכלוב הסוללה, ובכך תמחיש מה מרגישות התרנגולות החיות בתוכו במשך חודשים. פעילות אנדרגראונד נוספת שכבר ביצענו היא שכירת חוקרת פרטית לצורכי תיעוד של שחיטה כשרה.

המחשבה היתה שצריך שאנשים יראו את הדבר הזה. הדברים מתרחשים מאחורי דלתיים סגורות, ואנחנו מאמינים שפול מקרטני צדק כשאמר ש’אם קירות בית המטבחיים היו עשויים מזכוכית, כל בני האדם היו צמחוניים’. רצינו לצלם, לא נתנו לנו, אז החוקרת הפרטית דאגה לכך, ומאז קלטת הוידאו שוכפלה בהרבה עותקים, הופצה ברחבי הארץ, והגיעה להרבה אנשים.

דבר נוסף בתחום החקירות שהתחלנו בו לא מזמן זה עיון בכל מיני כתבי עת חקלאיים, שמגלים תמונה מאד מאד קשה, איומה ממש, של המון מחקרים שנעשים במטרה לשכלל את ענף הלול והבקר. אם מחשמלים את הפטמים ביום החמישי לחייהם, הם עולים במשקל מהיום ה- 30 ב- 50 אחוז וכו’ וכו’. כל מיני שיטות של חשמול, הרעבה וקיצוץ איברים, שמפורטות בספרות החקלאית הנגישה לכל אחד מאתנו.

דבר מדהים שגילינו בכתבי העת האכזריים האלה זה חוש הומור פנימי, גלוי לחלוטין, המושתת על אלימות כלפי החיות, וברור מאליו כי אין שום מנגנון ביקורתי שאמור לעורר לגביו תחושת חוסר נוחות. למשל, המגדלים רוצים להדגים עד כמה חשוב לעצב את גופו של תרנגול ההודו שסובל המון תופעות בעקבות ההשבחה הגנטית – רגליו מאד חלשות, הגוף שלו לא מסתדר עם הגדילה המואצת, אבל אלה עובדות חסרות משמעות לגבי החקלאי, אז יש איור של תרנגול הודו, שעליו מתוח שלט ‘מיס יוניברס 90-60-90’

במקרים אחרים, פרות שוכבות בפוזה של נערת פלייבוי כשבמקום שדיים יש עטינים ענקיים. התפיסה היא תפיסה זחוחה ומשעשעת וגילויים אמפתיים אל החיות מתגלים רק במקרה אחד: כשהפגיעה בחיה מביאה לנזק כלכלי. באחד מביטאוני החקלאות תואר מקרה שבו פלש מישהו לשטח המרעה והרג 10 פרות ‘רצח’.

ש: מה בדבר שיטוט ביקורתי בשדות המרעה העצומים של המנגל?

פעולות מהסוג הזה מחייבות אותך לבוא ולהדחף בכוח לרגע מאד רגיש בין הורים לילדים. אני לא רואה טעם ביצירת עימות בין ההורים ובין הילדים שלהם. צריך להגיע לאנשים לא דרך העימות, אלא במקום שבו הם מוכנים להקשיב, ואם הם מקשיבים זה מדהים עד כמה הם מוצאים שבסופו של דבר כל הטענות שאנו טוענים, שנשמעות לכאורה רדיקליות, הן טענות שמתיישבות עם תפיסת המוסר שלהם, עם עולם הערכים שלהם, עם האמפתיה שהם חשים בין כה וכה לחיות ממינים שונים – הכל נראה פתאם פשוט ורגוע. אבל אם אתה מגיע לסיטואציה שמראש טעונה מבחינה חברתית – מה הטעם?

העגל והבשר
אחת הנגזרות של תעשיית החלב היא הפרדת העגל מאמו יום או יומיים לאחר שהומלט – התנסות כואבת לאם ומחרידה לעגל היונק. אחוז מסוים מהעגלים מופרד לשם ייצור של מה שנקרא עגל חלב – בשר עגל רך ולבן. בשרם של בעלי חיים צעירים אלה חיוור ועדין ונחשב בשר גורמה. הבעיה היחידה, מנקודת מבטם של יצרני הבשר, היא שעגל כל כך צעיר אינו מספק את הסחורה: הוא פשוט קטן מדי.

מטעמים כלכליים החליטו יצרני הבשר למצוא שיטה שבעזרתה יתפח העגל לממדים גדולים יותר, אבל זאת בתנאים שישאירו את הבשר רך ולבן כשהיה ביום הוולדו. איך עושים זאת? השיטה מתבססת על החזקת העגל בתנאים בלתי טבעיים. לו הורשו העגלים לגדול בחוץ, הם היו משתובבים בשדות ומפתחים שרירים שהיו מקשים את בשרם, וכן שורפים קלוריות שעל היצרן להשלימן על-ידי מזון יקר. באותו זמן הם היו אוכלים עשב, ובשרם היה מאבד את הצבע החיוור שיש לעגל הנולד.

לפיכך מפרידים את העגל מאמו מיד עם הוולדו ומגדלים אותו בתנאים מבוקרים, במתקן כליאה מיוחד. כאן מכניסים אותם לכלוב עץ בגודל מידות הגוף שלהם, כזה שלא מאפשר להם כל תנועה. הם לא יכולים להסתובב, לא יכולים לשכב ולפרוש את הרגליים, ובשלב מסוים גם קושרים להם את הצוואר. הם מוזנים במעין מטרנה נוזלית נטולת ברזל, המאפשרת להם לגדול תוך שהם נשארים אנמיים. בתא אין קש או מצע אחר, שכן העגלים עשויים לאכול אותו ולקלקל את החוורון של בשרם.

בהיותם מוחזקים במכוון במצב של חוסר ברזל, הם מפתחים תשוקה עזה כלפיו וילקקו כל מתקן ברזל המצוי בתאם. דבר זה מסביר את השימוש בתאי עץ ואת רצפת הכלוב המסורגת, המסייעת להפרשות שלהם למצוא את דרכן למטה – אחרת היו מנסים לאכול את ההפרשות כאיזושהי השלמה של ברזל. התאים הצרים גורמים לעגלים אי נוחות קשה. כאשר הם גדלים קשה עליהם אפילו הקימה והשכיבה. רוב שעות היום הסככה מוחשכת כדי שהם לא ינועו. וכך גדלים העגלים במשך 16 שבועות.

יש פה עניינים פיזיים חמורים, אבל יש גם היבט מנטלי: אם אתם חושבים על עגל שנמצא בכלוב, לא יכול להסתובב בו, לא יכול לשכב בנוחות, יש לו מגע מינימלי עם עגלים אחרים, אין לו אמא, הוא שרוי בחשכה, ובמשך היום יש לו בערך 20 דקות של פעילות כשהוא אוכל – הרי שבנוסף לרצח הפיזי מתבצע כאן גם רצח מנטלי. העגל הזה מת משעמום, פשוטו כמשמעו.

הכלב והחתול
תחת התופעה הזאת של גידול חיות מחמד מסתתרים כל כך הרבה דברים רעים, שקשה לי לומר שהיא חיובית. בארץ אתה יכול לקבל את הסיפור המלא מ’תנו לחיות לחיות’ – סיפורי נטישה והתעללות מפה ועד להודעה חדשה. בארצות הברית ובאירופה המצב חמור עוד יותר – כלב או חתול שלא נמצאים תחת השגחתו של אדם הם יצרים שחייבים להכנס מיד לתוך מקלט, ובמקלטים הורגים אותם. כלומר, הם חייבים בשליטה מוחלטת, הם חייבים להמצא בתוך מערכת מסודרת במאה אחוז, אחרת אין להם מקום לחיות. אין משמעות לחיים שלהם בלי שהם נשלטים על ידי בני אדם.

את הזרעים של הנטישות תמצא בתוך היחס הסטנדרטי של בני אדם לחיות המחמד. כשמשפחה מרחיבה את עצמה מאבא, אמא ושלשה ילדים לאבא, אמא, שלשה ילדים וכלב, לא מדובר על פי רוב בהרחבה אמיתית. יש המון בעיות: רוב הזמן מחזיקים אותן כלואות בבית. אם נוסעים לאנשהו, החיה נמצאת תמיד בעדיפות אחרונה. בהרבה מקרים החיה משמשת כסמל סטטוס טיפוסי ביותר, שום דבר רציני מעבר לזה.

ויש כמובן השימושים הציניים בחיה כצעצוע לילד, ככלי ללמידת אחריות בשביל הילד, הילד פשוט נורא רצה חיה כמו שהוא רוצה כל צעצוע אחר, וקונים לו את זה. מוכרים – קונים, קונים – מוכרים, כל המסחר בבעלי חיים ללא ספק מחזק את חפצונם.

האווז והכבד
בואו נתבונן רגע בעניין המכונה פיטום אווזים. תהליך הפיטום מתחיל חודש לפני השחיטה, ומתבצע כפעמיים עד חמש פעמים ביום. משמעותו של התהליך הוא דחיסת תירס מבושל בכמויות גדולות ישירות לתוך הקיבה, זאת או בעזרת צינור באורך 40 סנטימטר, או באמצעות לחץ אוויר. כמות התירס הולכת וגדלה ומגיעה בסופו של דבר לכדי שליש ממשקלו של האווז. כמות זו מקבילה לכמות של 20 קילוגרם קוסקוס לאדם שמשקלו 60 קילוגרם.

מטרת הפיטום היא לגרום לכבד להפסיק לתפקד. תפקידו של הכבד לפזר את השומנים בגוף. הכבד מקבל כל כך הרבה אוכל עד שהוא אינו מסוגל להתמודד אתו: הוא שומר את כל השומנים אצלו ומתנפח לממדים עצומים. משקלו של כבד חולה פי שבעה עד עשרה ממשקל כבד טבעי והוא מכיל 85 אחוזי שומן. תוצאת הפיטום לגבי האווז מפחידה. אחד הציטוטים שמדגימים יפה את מצבו לקוח מחוברת הדרכה של משרד החקלאות למגדלי האווזים. על פי החוברת הזו ‘אווז מפוטם כהלכה נושם בכבדות, מתקשה בהליכה אפילו לשוקת המים, אינו מעכל יותר.’

בתהליך הפיטום מת אחד מכל 8 אווזים, רובם כתוצאה מפציעות ומדלקות בצוואר, עקב החדרת הצינור. אחרים סובלים מעינויים קשים: קרעים במעיים ובכבד הגורמים לדימום פנימי ואף למוות, קשיי נשימה בשל הלחץ של הכבד המוגדל על הריאות וכן פגיעה ביתר מערכות הגוף. לקראת סוף הפיטום מצבו הפיזי והנפשי של האווז קשה ביותר, והוא נשחט בהיותו גוסס, רגע לפני המוות.

את תהליך הפיטום, אם כן מפסיקים אחרי חודש, שכן, אם היו ממשיכים בכך יותר מדי אווזים היו מתים וזה לא היה כדאי מבחינה כלכלית. הנקודה החשובה בכל הסיפור הזה היא שזה תלוי בכל אחד מאתנו: פחות אנשים יאכלו כבד אווז, פחות אווזים יעברו את התהליך.

הרבה אנשים שואלים אותי, ‘זה מה שחשוב לך בחיים, אווזים?’ אז מעבר לזה שכן, אווזים חשובים לי פשוט משום שהם יצורים מרגישים, אני חושב שכל מי שייחשף למה שאני נחשפתי ויחזה בתהליך הפיטום, לא יוכל להמשיך ולעמוד בצד. אדם כזה לא רק יפסיק לאכול כבד אווז, הוא גם ייצא לרחובות וינסה לשכנע את חבריו להפסיק לעשות כך.

החזון והשניצל

‘הפלישה החקלאית הגדולה’ מתאר חייזרים שמגיעים לכדור הארץ ומקימים תעשיית חי דומה מאד לזו שלנו, רק שמה שאנחנו עושים לבעלי החיים הם עושים לנו. המחזה מבוסס על טיעון מאד מאד בסיסי של הגינות: אם אנחנו אומרים שלנו מותר לעשות את זה לבעלי החיים מאיזושהי סיבה – בגלל שאנו רציונליים יותר, בגלל שאנחנו חזקים יותר, בגלל שאנו מפותחים יותר באיזשהו מובן – אז מה אם תבוא מכוכב אחר חבורה של יצורים שהם עוד יותר חכמים ועוד יותר חזקים ועוד יותר מפותחים, והם יעשו לנו בדיוק את מה שאנחנו עושים לבעלי החיים.

הנקודה היא שמבחינה פילוסופית הדברים הם באמת מאד מאד פשוטים: הסבל שעוברים בעלי החיים הוא כל כך גדול, והרווחים השוליים שבני האדם מפיקים מהסבל הזה הם כל כך נמוכים, שלא צריך להקים קתדרה כדי להוכיח את הטענה. אז אם הדברים לא כל כך ברורים מאליהם, השאלה היא בעצם למה לא כל בני האדם נהיים צמחוניים, או לפחות נמנעים מלקחת חלק במקרי הסבל הקשים; מדוע לא מתבצעת פה מהפכה?

אנשים בונים לעצמם קיר שלם של תירוצים, החל בנסיונות להסיט את הנושא לזכויות הג’וקים, דרך פילוסופיות מוזרות ועקומות בדבר השימוש של בני אדם בשפה, והשימוש שלהם בכלים, והעובדה שבני האדם לא רק משתמשים בכלים אלא גם יוצרים כלים, מה שהופך אותם ליותר נעלים, שורה של מניפולציות ורציונליזציות שמיועדות להרחיק אותם מהשאלה הקובעת: האם הסבל הנורא של התרנגולת כשאני יכול לאכול במקום זה טופו?

החזון החשוב ביותר שהיינו רוצים לראות בהתגשמותו היא הצטמקות המשקים המתועשים. בני אדם צורכים מוצרים מן החי באופן יומיומי, כמעט בלי לתת על כך את הדעת: המוצרים האלה מנוכרים לחלוטין, מחופצנים לחלוטין. אף אחד לא מספר לילדים שהפרה שעושה מו או התרנגול שעושה קוקוריקו מהספר הם השניצלים שמונחים להם כרגע על הצלחת. אבל ברגע שהמסך שחוצץ בין המוצר ובין החיה שממנה המוצר נוצר נעשה שקוף באיזושהי מידה, ברגע שהקשר בין הקציצות ובין הפרה מתברר, תהליך הייצור הופך למשהו שניתן להבחין בו וחומות ההדחקה מתחילות לקרוס. אנחנו מאמינים שקבוצה של 15 עד 20 אנשי הסברה מצוינים יכולים להביא בתוך 15 שנה למהפכה של ממש ביחסם של אנשים צעירים בישראל לבעלי החיים.

הקוף והשמפו

ב- 97 נחשפה מעבדה שערכה ניסויים אכזריים בקופים בשביל התאגיד האמריקאי ‘פרוקטר אנד גמבל’, יצרן השמפואים ‘פנטן’ ו’הד אנד שולדרס’. מידע מורש בנוגע לניסויים נוספים שערכה החברה – שלא מכחישה כי היא אכן עורכת ניסויים שכאלה – קיים אף הוא.

בניגוד לניסויים אחרים, דוגמת אלה הנערכים במכון וייצמן, הרחק מעיני הצרכן וכמעט ללא אפשרות התערבותו, הרי שכאן די בפעולה אחת פשוטה – הושטת היד למדור אחר במדף השמפואים – כדי להוביל לשינוי – החרימו אותם.

התרנגולת והמקור

כשאנחנו מדברים אם אדם ומספרים לו שתרנגולות גדלות בצפיפות שניתן להשוותה רק לחמישה אנשים שחיים יחדיו במשך חדשיים בתא טלפון – זה מזיז לו. כלוב הסוללה, אותה רשת שבתוכה דחוסות בדרך כלל מספר תרנגולות – הוא אולי הצינוק המזעזע ביותר שניתן להעלות על הדעת. הצפיפות שבה נתונות התרנגולות – אף אחת מהן לא יכולה למתוח כנפיים – והשעמום הקיצוני הנובע מתנאי חייהן, עושים אותן תוקפניות במיוחד וגורמים להן לבלות חלק מהזמן בניקור הדדי.

כדי למנוע את נזקי הקרבות אימצו החקלאים פתרון קיצוני: חיתוך מקורות העופות. המכשיר המועדף על החקלאים לצורך זה הוא מעין גיליוטינה בעלת להבים חמים. מכניסים את מקור האפרוח לתוך המכשיר, ולהבו החם חותך את קצהו של המקור. פעולה זו מתבצעת במהירות רבה, של בערך 15 ציפורים לדקה. מהירות כזו פירושה שמידת החום וכחדות של הלהב עשויה להשתנות תוך כדי הפעולה כשהתוצאה היא חיתוך לא מוצלח ונזקים לחלק מהציפורים.

כשאתה משוטט בלולים אתה רואה שם מקרים של עיוותי מקור – וואו! מזעזע! ממש! ראיתי תרנגולת אחת שהלסת התחתונה שלה ב- 45 מעלות הצידה והלסת העליונה רופפת. התרנגולת הזו תמות עוד מעט מרעב. ראיתי לא מעט תרנגולות שיש להן קושי יסודי לאכול בגלל שהלסת העליונה כל כך קטנה, שהן לא מסוגלות לתפוס ולנקר משהו.

עצם האווירה שבה נאלצות התרנגולות לחיות היא סיכון בריאותי. במשך ששה או שבעה שבועות שבהם העופות נמצאים בלול, המגדלים אינם עושים כל מאמץ להחליף את הקש או לסלק את ההפרשות. למרות האוורור המכני האוויר מתמלא אמוניה, אבק וחיידקים. בעקבות זאת מזהירים את הלולנים לעטות על פניהם מסכה ולבלות בלולים זמן מועט ככל האפשר. אולם התרנגולות נושמות את האדים כל העת, וחלקן מתעוורות בשל כך. כאשר התרנגולות נאלצות לעמוד ולשבת על קש מרקיב, מלוכלך וספוג אמוניה, הן גם סובלות מכיבים ברגליים, בועות על החזה וכוויות בקרסוליים.

בשנים האחרונות מובילה אנגליה מאבק נגד השימוש בלולי הסוללה. צריכת הביצים שמקורן במשקים פתוחים, שבהם אין התרנגולות כלואות יחד בכלוב של רשת וביכולתן לשוטט, גדלה באופן מסחרר, ובעתיד הלא רחוק אף מתוכננת רפורמה בתחום: על פי הנחיה חדשה, כל החברות בקהילה האירופית חייבות להפסיק להשתמש בלולי הסוללה עד 2012.

הזוועה וההלם
הקטע העצוב בכל המאבק הזה הוא שאנחנו צריכים ללכת לאנשים ולהראות להם את תמונות הזוועה האלה ובכך לגרום להם לפקוח את העיניים. הייתי מעדיף שאנשים היו רואים חתול חופשי או כלב חופשי או פרה חופשיה, ותגובתם היתה – וואו, איזה יופי !. זה מה שעצוב בחברה שלנו: אנשים לא מגיבים על מה שכבר קיים, לא מבחינים בדברים היפים החיים מתחת לאפם, ורק על ידי טיפול בהלם ניתן להעיר אותם.

אם הייתי צריך לתמצת בשבילך את ההבדל בין אנונימוס וארגונים ירוקים אחרים ובין חברות ענקיות, נרי שזה פשוט מאד: הן שמות את הרווח לפני החיים, ואילו אנחנו את החיים לפני הרווח. בשביל מנכל של חברה ענקית אין משמעות לתנאים שבהם גדלות החיות שהוא מוכר, מבחינתו הכל טבלאות ומספרים. הנקודה במאבק הזה היא שאנחנו צודקים והם ממש-ממש-טועים. אנחנו טובים והם ממש-ממש רעים – הם האנשים הכי אדישים בעולם.