מה עושים כשמסתבכים עם בנק תמונות?

מאת מיכל ביאל-ויסלברג

להלן השתלשלות העניינים בסיפור אמיתי שקרה לי ומסתבר שגם להרבה אחרים. אני מקווה שקריאת הדברים תוכל להיות לעזר לאחרים שזה קרה גם להם. תרגישו חופשיים לשתף את כל מי שיכול למצוא עניין בסיפור:

בספטמבר 2011, לקראת החגים, קיבלתי אימייל מעו”ד ששמו לא מוכר לי. בשורת הנושא נכתב: “אזהרה לפני תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים של מרשתי.”

הייתי בטוחה שמדובר בטעות כלשהי, אבל כפתחתי את המייל הסתבר לי שלא. צורפו אליו שני מסמכים: מכתב בנוסח משפטי שמבהיר לי שהצגתי באתר שלי תמונה ששייכת ללקוח של אותו עורך דין, חברה ישראלית המייצגת בנק תמונות (אימאג’) אמריקאי, המוכר תמונות דרך האינטרנט. צורף גם צילום-מסך של דף מהאתר שלי המוכיח את ביצוע העבירה.

כמה מילים על האתר שלי: הוא מכיל מאות דפי מידע בתחומים בהם אני עוסקת: קריסטלים, ריפוי אנרגטי ומודעות-עצמית. ליבו של האתר הוא אוסף של יותר ממאה וחמישים  מחיצות (כל מחיצה היא בעצם דף) שבכל אחת מהם מידע ותמונות לגבי אבן כלשהי. האתר חינמי ומובא כשירות לחובבי הז’אנר. בכל דף, משמאל לפסקאות המסבירות על האבן והשימוש בה, נמצאות בין חמש לעשר תמונות המציגות אותה בכמה גרסאות. המכתב הנ”ל התייחס לתמונה בגודל של 150 על 200 פיקסלים, שהנראות שלה, בהתאם לגודל המסך של המשתמש, בערך כגודלה של קופסת גפרורים. היא הוצגה באחת ממחיצות האבנים השונות.

במכתב המצורף למייל נאמר שאחת מתמונות במחיצה שמצולמת שייכת לאותה חברה והצגתה מהווה הפרה של זכויות יוצרים. התבקשתי להסירה באופן מיידי ונאמר לי שזה לא יגרע מזכותה של החברה לתבוע אותי. בצילום המסך התמונה היתה מוקפת בעיגול וצוין מספרה הסידורי בבנק התמונות.

באותה תקופה נהגתי לפסם בין היתר תמונות שמצאתי בחיפוש ב”גוגל” ולחלוטין לא חשבתי שאני עושה משהו לא תקין מאחר והשתמשתי בהן לא לצרכי מסחר והקפדתי לקחת רק תמונות שלא היה עליהן כיתוב או צורפה אליהן אזהרה. חשבתי שתמונות שהן למכירה יהיו מוגנות וממילא לא ניתן יהיה להורידן, ושגם אם בטעות אשתמש בתמונה שיש עליה זכויות יוצרים, אתבקש בצורה יפה להסירה ובזה ייגמר העניין.

מיהרתי להסיר את התמונה מהאתר והתקשרתי לאותו עורך דין. הצגתי את עצמי ואמרתי שממש עכשו קיבלתי את המייל שלו, שבזמן שאנחנו מדברים התמונה כבר הוסרה מהאתר ושאני מתנצלת מעומק ליבי “אנא ממך,” הוספתי “האם תוכל למסור את התנצלותי ללקוחה שלך?”

עורך הדין אמר לי בחביבות מתקתקה שזה באמת יפה מצידי, אבל שהסיפור לא נסגר בזאת ואין זה מוריד מזכותה של החברה לתבוע אותי “קחי בחשבון,” הוסיף בטון ענייני, “שזה כנראה מה שיקרה.”

לא הבנתי… “למה להם לתבוע אותי? הרי הסרתי את התמונה והתנצלתי וממילא לא השתמשתי בה לצרכים מסחריים.” באותה הזדמנות ביקשתי לדעת על כמה כסף מדובר.

עורך הסביר ששווייה של התמונה 2000 ₪, אבל החברה יכולה לתבוע עד 100,000 ואם לא אעשה איתם פשרה כנראה אקבל תביעה על-סך 10,000 ש”ח, הוא האיץ בי להפנות את עורך הדין שלי אליו כדי שיתחילו לדבר ביניהם על פשרה.

בשלב הזה הסיפור התחיל להפיץ ריחמוזר ולא-נעים. החלטתי לבדוק מה קורה פה.

כצעד ראשון עשיתי חיפוש בגוגל. הייתי המומה מהתוצאות: הופיעו בחיפוש עשרות מקרים דומים לשלי בפורומים, באתרים משפטיים ועוד כהנה וכהנה שיתופים במקומות שונים. הרוב המכריע של הנתבעים היו בעלי פרופיל דומה לשלי: בעלי אתר או כאלה ששילבו במשהו שפרסמו ברבים תמונה שמצאו באינטרנט, שלא צורפה אליה אזהרה ברורה וניתן היה להורידה בקלות. בקיצור, אנשים מן השורה שמצאו עצמם מאוימים בתביעה משפטית על סכומים משמעותיים, אנשים שאצל רובם המכריע המחשבה להיקרא לבית המשפט ולשלם אלפי שקלים היתה משהו שאינם רגילים להתמודד איתו.

המשכתי לחקור וגיליתי עוד עובדות מעניינות שאני רוצה לשתף בהן, אני רוצה לציין שאינני עורכת דין, אני אדם מן השורה שעשה בחירה לא להכנס להיסטריה ולהפעיל הגיון ומחשבה ישרה בנסיון להתמודד עם משהו שנראה לא הוגן.

אז הסיפור הוא כזה:
בחוק זכויות יוצרים קיים סעיף המאפשר לאדם שיש לו זכויות על קניין רוחני (ציור, צילום, פסל, משהו כתוב וכו’) שזכויות היוצרים שלו הופרו, לתבוע על כך. אם השופט פוסק לטובתו, הוא עשוי תיאורטית לקבל עד 100,000 ₪, סכום די משמעותי. על פי  תיקון לחוק שהוכנס לאחרונה, התובע לא חייב להוכיח כוונת רווח של המפר. כמובן שכל זה בתיאוריה וצריך לעבור את השופט, אבל זהו החוק ועל כך בדיוק מתבססים אותם איומים של בנק התמונות.

ממה שהצלחתי להבין, הסעיף הזה, שהוכנס כתיקון לחוק בשנים האחרונות עקב עליית האינטרנט, נועד להגן על יוצרים ובעלי קניין מפני גניבת היצירות שלהם, שזה אגב דבר שקורה לא פעם. אני רוצה להצהיר שנשמע לי הגיוני שאדם ששולח יד בקניין רוחני של רעהו בחוסר תום-לב צריך להיות מוזהר על ידי החוק, ואם צריך, לבוא על עונשו ולפצות אותו, רק שברוב המקרים לא מדובר על גניבת יצירות אמנות, אלא על מעשים בתום לב של אנשים שלא ידעו ולא הוזהרו. אני די בטוחה שאצל רובם נזיפה קצרה היתה מספיקה. חשוב להוסיף שברוב המקרים האלה לא נגרם נזק כלשהו.

מה שכן מתבצע פה זו גניבת דעת והפחדה חסרת-פרופורציה של אנשים פשוטים וישרים תוך שימוש באותו תיקון לחוק. אותה הפחדה שמאפשרת עשיית רווח קל ומהיר על חשבון תמימותם של “החוטאים”.

במכתב ששלח לי עורך הדין נאמר שניתן לתבוע אותי עד 100,000 ₪ אבל כמה פסקאות הלאה כבר הודיע על נכונותה של מרשתו להסתפק בסכום של 10,000 ₪, עשירית  מהמקסימום. הבדיקה שלי העלתה שהמכתב שקיבלתי סטנדרטי לחלוטין ומכתבים דומים נשלחו לרבים אחרים על ידי אותו עורך דין וסוללה של עורכי דין נוספים שעובדים עבור אותה חברה. בשיחה שלי איתו הוא הזכיר פשרה, כלומר: החברה רוצה 10,000 ₪ אבל גם על זה היא מוכנה להתפשר.

אפשר אפילו לראות בזה סוג של פטנט בחסות החוק שמאפשר להרוויח המון כסף, שמעתם פעם את הביטוי “שיטת מצליח”, שיטה המבוססת על כך שמנסים משהו על כמות גדולה של אנשים וגם אם מצליחים באחד ל… מדובר על רווח יפה? זהו בעצם הסיפור.

המשכתי בחקירות שלי, בין היתר רציתי לדעת כמה הייתי משלמת על התמונה אילו רציתי מלכתחילה לקנות אותה. התקשרתי לחברה בעילום שם וציינתי את המספר הסידורי של התמונה. שאלתי כמה היא עולה, כי נראה לי מוזר שתמונה אינטרנטית תעלה 2000 ש”ח. התשובה היתה שאת התמונה ניתן להשכיר לשנה במחיר של 200 דולר, שאז היו שווה ערך של בערך 750 ₪ (קצת יותר משליש מהמחיר שציין עורך הדין באוזניי).

אינני שמאית של יצירות אמנות ואין זה מקומי לקבוע אם זהו אכן שוויה של התמונה, אבל יש כאן תיאוריה מעניינת: אם התמונה אכן שווה 750 ₪ והשתמשתי בה ללא רשות ואז החברה לה שייכת התמונה מציינת שהיא יכולה לתבוע אותי  עד 100,000 ₪, מוכנה לקבל 10,000 ואז מתפשרת איתי על 5,000 או אפילו 3,000 ₪, הרי שגם אם הרוויחה את הסכום הנמוך יותר שציינתי, 3000 ₪ היא בעצם הגדילה את ערכה של התמונה פי 4 !!! וזה אם אכן מדובר בתמונה יקרה. המציאות היא, שברוב התמונות בבנקים כאלה קונים את התמונות במסגרת מנוי ואז יוצא שכל תמונה עולה דולרים בודדים.

עוד נודע לי מכתבה שמצאתי בגוגל שאותה חברה פיתחה תוכנה שעלתה לה הרבה כסף, מעין מנוע שתפקידו לסרוק את האינטרנט ולאתר את התמונות שזכויותיהן שייכות לבנק התמונות שאנשים הציגו באתרים שונים, כך למעשה הם הגיעו אלי. הם לא מיידעים על התמונה או לידה שהיא שייכת לבנק תמונות שמוכר אותן בכסף, אבל כן טומנים בה רכיב כלשהו שמאפשר לאותו מנוע למצוא אותה. וכמו שציינתי, התמונה שהשתמשתי בה ותמונות נוספות שאחרים ספגו בעטיין תביעה אינן מסומנות בסימון מיוחד שמראה שהיא חלק ממאגר תמונות למכירה, וטכנית ואין שום בעיה להורידן. מתבקש להגיד לבנק התמונות: “אנשים, זה הרכוש שלכם, והוא רכוש יקר, למה אתם לא שומרים עליו? למה אתם לא מצרפים אליו אזהרה כלשהי, או דרישת תשלום? למה אתם מניחים לכל מי שחפץ בכך להוריד אותו בכזו קלות? האם זה באמת נעשה בתום לב?

הנה כמה שאלות נוספות שעלו:

1. האם לא היה יותר הגיוני וגם הוגן שבמקום לפתח מנוע שתופס אנשים “על חם” אותה חברה תשקיע בפיתוח תוכנת מנעול כלשהי שלא מאפשרת להוריד את התמונה אם לא שולם התשלום בעדה, בדיוק כמו שמשלמים על תוכנות או מאמרים מסוימים, ואז, באותו מעמד בו הייתי מנסה להורידה מהאתר, היתה יוצאת לי הודעה באדום: “גברת, התמונה הזו שייכת לבנק תמונות איקס, את רוצה אותה? שלמי לנו את הסכום הנ”ל…” וזה היה מאפשר לי לבחור.

2. האם ייתכן שהתמונות האלה מוצגות כפי שהן מוצגות דווקא כדי שאנשים יורידו אותן בתום לב ואז יוכל בנק התמונות להרוויח עליהן הון תועפות? החברה ועורכי הדין שמנהלים את המסות האלה של מכתבי האיום, כולם מרוויחים מהתרנגולת שמטילה ביצי זהב: ציבור של אנשים תמימים שהפחידו אותם עם תביעה משפטית בסכומים של חמש ושש ספרות. יכול להיות שהתמונות האלה הן בעצם סוג של מלכודות?

3. אם התמונה שווה 750 ₪, למה עורך הדין שיקר לגבי שוויה והעריך אותה ב-2000? אם נקוב מחיר לשנה על התמונה והשתמשתי בה תקופה של מספר שבועות, האם לא הגיוני לחייב אותי על השימוש, אפילו ללכת רחוק ולתבוע שכירות על שנה שלמה, למה לבקש סכום שהוא יותר מפי 10? עובדה זו מצביעה יותר מכל על חוסר תום הלב של בנק התמונות.

4. גם אם התמונה תומחרה בצדק ב-750 ש”ח כי צילם אותה אמן ידוע שם, יכול להיות שתמונה זו ואחרות לא נמכרות בקצב מספק, מה שהביא במהלך הזמן את חברת התמונות להבין שיש דרך הרבה יותר מהירה ורווחית “לעשות קופה” מהתמונות האלה?

עוד אנקדוטה מעניינת: באחד הקישורים שמצאתי בגוגל המליץ אחד המסתבכים על עורך דין שעוזר לאנשים שנדרשו לשלם כסף לאותו בנק תמונות וצורף את מספר הטלפון שלו בתוספת המלצה חמה ופרגונים. התקשרתי אליו. הוא היה מאד נחמד והצהיר שישמח לעזור לי, הוא הסביר שעזרתו כוללת פנייה אל החברה התובעת וסגירת הסיפור מולם. התעניינתי כמה יעלה לי השירות, והוא אמר: 1500 ₪ פלוס מע”מ עבור מכתב שישלח להם ועריכת חוזה פשרה.

בואו נעשה יחד חישוב: 1500 פלוס מע”מ שזה כמעט 1800 ₪, וזה עוד לפני שהתפשרתי עם החברה ושילמתי להם 3000 ₪, אולי קצת פחות, כי בכל זאת עורך הדין של “הטובים” עוזר לי, אז אולי 2000 ₪?  אם נוסיף את זה לשכר הטירחה שלו אנחנו כבר מגרדים (במקרה הטוב) את ה-4000 ₪. כלומר: זה פחות או יותר מה שזה עולה לנו כשרובין-הוד, “הלוחם למען הטובים” עומד לצדנו.

ויש אנשים שישכרו את שירותיו, למה? הוא עצמו הסביר לי את זה בצורה מושכלת: כי האיום הוא שאם אותו מפר זכויות יגיע לבית המשפט הוא ייאלץ לשכור עו”ד שיבוא איתו, שיקח שכר שגבוה בהרבה מ-1500 ₪ פלוס מע”מ.

אתם הבנתם את זה? גם אם נצא מהנחה שאותו עורך דין הלוחם למען הטובים הוא אדם ישר שבאמת רוצה לעזור, בסופו של דבר מדובר בעוד מישהו שהוא חלק מהמערכת המשומנת הזו, עוד מישהו שניזון ומתפרנס  ממנה על בסיס קבוע.

עד כאן הצגתי לכם את התמונה כפי שעלתה בחקירתי הראשונית. והנה המשך השתלשלות הסיפור:

בשלב הראשון הנחתי לעניין ולא הגבתי, סיקרן אותי לדעת מה יקרה. עברו חדשיים והנה קיבלתי מייל נוסף, הפעם מאחד המנהלים של בנק התמונות. למייל זה צורף כתב התביעה שיוגש אם לא אגיב תוך מספר ימים. באופן מפתיע, כתב התביעה דיבר כעת על סכום מקסימלי של 50,000 ₪ והפעם החברה היתה מוכנה להסתפק ב-5,000. כלומר: הסכומים מהמכתב הראשון נחתכו לחצי, אולי זה בגלל שהתעלמתי מהם במשך חודשיים (???!!!) אילו הייתי צינית הייתי אולי אומרת “מוזר, לא? הרי גנבו מכם זכויות יוצרים, למה אתם מוכנים  להוריד בצורה כל כך קיצונית את הדרישות שלכם?”

וכאן עלתה שאלה נוספת: אולי הם הבינו שאני לא מתרגשת מהם כמו אחרים שמיד ניסו להתפשר? ואז מצד אחד הם לא רוצים לוותר על מה שהם יכולים להרוויח, אבל מצד שני הם רוצים להתאים את הדרישות כך שיש סיכוי רב יותר שאעמוד בהן? האם זוהי תחילתו של המשא ומתן מבלי שזה ייאמר מפורשות?

לשמחתי יש לי חבר טוב שהוא עורך-דין ותיק שמכיר דיני זכויות-יוצרים. התייעצתי איתו והוא עשה עבורי שירות מאד פשוט עליו לא לקח תשלום: הוא הכין מכתב קצר וענייני, שכל מי שקורא אותו מבין מיד שלא כתב אותו אזרח מן השורה אלא עו”ד מקצועי ודי קשוח. במכתב נאמר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאני רואה בחומרה את איומיה של התובעת, ושדרישותיה חסרות כל פרופורציה. עוד נאמר בו שהשימוש בתמונה היה קצר ונעשה בתום-לב, שהסרתי אותה מיד עם הדרישה ושלא נעשה בה שימוש מסחרי. החברה הוזהרה שאם תאלץ אותי להגיע לבית המשפט היא תיתבע על כל הוצאה שתיגרם לי, כולל שכירת עו”ד שייצג אותי. חברי הדריך אותי לחתום על המכתב בשמי.

הנוסח המקצועי היווה אזהרה ברורה: “קחו לתשומת לבכם שאני מקבלת ייעוץ ממישהו שמכיר היטב את החוק.” מאחר ומבחינה טכנית כן עברתי עבירה, לא היתה ברירה אלא לשלם קנס כלשהו, אז צירפתי למכתב צ’ק על-סך 500 ₪, דמי שימוש בתמונה ליותר מחצי שנה, וציינתי שעם הפקדת הצ’ק וגבייתו אני רואה את הנושא כסגור. המכתב והצ’ק נשלחו למשרדו של עורך הדין בדואר רשום.

שבועיים מאוחר יותר הצ’ק הופקד, וכמו שמחייב החוק, קיבלתי חשבונית-קבלה. בתחתיתה נכתב “*בגין פשרה”. כלומר: החברה ראתה שאני מבחינתם מקרה לא פשוט. מצד שני, היה להם סכום צנוע אבל זמין של כסף שהסכמתי לשלם, והם בחרו לקחת אותו. בחזקת: “טוב ציפור אחת רזה וצנועה ביד מאשר אחרת, שמנה ושווה שעדין יושבת על העץ….”

לסיכום: מה אפשר להבין מזה וכמה עצות:

  1. קודם כל, הרפואה הטובה ביותר היא רפואה מונעת. היזהרו מלהעתיק תמונות, מלל וכל דבר אחר אם לא ברור לכם באופן חד משמעי שבעל הקניין מאשר לכם את זה. זכרו שחוסר תשומת-לב וזהירות בנושא זה עלול לעלות לכם ביוקר. אדם שאני מכירה חטף תביעה על שימוש בפונט (!!)
  2. כל הסיפור כולו מבוסס על כך שהחברה רוצה להוציא מכיסכם כמה אלפים. הם מפחידים אתכם בכך שאם יתבעו זה לא יהיה בבית דין לתביעות קטנות (ששם התהליך קצר וזול ואין עורכי-דין). אגב, הסכומים המדוברים ברוב המקרים עומדים בטווח הכספי של תביעות קטנות (בערך עד 20,000 ש”ח) אלא בבית משפט השלום, שם נהוג להביא עו”ד. והנה, כבר יצאו כמה אלפים מכיסכם עוד לפני שהתחיל המשפט, ואז האפשרות לתת להם סכום קטן יחסית (שהוא אמנם כמה אלפים אבל פחות מהקנס ועו”ד אם תגיעו למשפט) ובזה לסגור את העניין ולא להגיע למשפט פתאם נראית זולה ואטרקטיבית. כך עובדת שיטת “מצליח”.
  3. אם כבר נתבעתם, קחו את הזמן. עד הרגע שמוגשת תביעה נגדכם עדין ניתן להתפשר. ראיתם במקרה שלי כמה חברת התמונות רוצה להתפשר, ובלבד שישימו ידם על נתח כלשהו. דבר אחד חשוב לזכור: להתעלם לחלוטין זה לא הדבר הנכון לעשות, ואם החברה תחליט לתבוע זה יגרום לכם להיראות לא טוב בעיני השופט.
  4. בדקו עם עצמכם בצורה כנה מהו השימוש שעשיתם בתמונה, אם כן נעשה בה שימוש מסחרי המצב מסובך יותר,  אבל אם אתם כמוני, אנשים שעשו מעשה בתום לב, המידע שהבאתי כאן בהחלט עשוי לעזור לכם.
  5. ומשהו חשוב ביותר לסיום: במסגרת החקירות שלי, הגעתי דרך ה”גוגל” ליאן כהן, שנתבע תביעה דומה והצליח לגרום לביטולה אחרי שהוכיח שאין לתובעת זכות בלעדית על התמונות המדוברות. כשהתכתבתי איתו הוא עשה בדיקה גם על המקרה שלי ושלח לי קישור לאתר של חברה אחרת, גדולה בהרבה מזו שפנתה אלי, שבתוך מאגר התמונות שלה ניתן למצוא לא אחרת מאשר את התמונה בגינה נדרשתי לשלם. כלומר: אם הדרישה מבוססת על כך שהתמונה ייחודית ואפשר להשיגה רק אצלם, מה היא עושה במאגר של חברה אחרת? הדחף הראשון שלי היה לפתוח את העניין מחדש, אבל חברי עורך-הדין המליץ לי להניח לזה מאחר ואני את ענייניי סיימתי איתם בנזק קל יחסית, כן חשוב לי להביא את העניין לידיעתכם. בדיקה מעמיקה של הדברים עשויה לגלות לכם שלאלה שפונים אליכם ודורשים מכם סכומים גבוהים אין קייס אמיתי.

לסיכום,  אם הסתבכתם עם אותה חברה או עוד כמה שדומות לה (אני יודעת בוודאות שיש כיום יותר מחברה אחת שזו פרנסתה) אני מקווה שהמידע יעזור לכם. אם אתם חושבים שהמידע יועיל לאחרים, אנא עשו שירות והעבירו הלאה.

עדכון תחילת שנת 2015: מסתבר שהצעדים שעשו אנשים שלא נבהלו ופעלו בנידון עזרו, עדכון שקיבלתי נכון לתקופה זו אומר שנכון לזמן הווה החברה הקפיאה את פעילותה נגד “עברייני” התמונות ומזה זמן רב לא נשלחו מכתבי איום בתביעה על ידי אותה חברה. כן החלטתי להשאיר את הסיפור כאן כדי שיהווה דוגמא, כי חברות כאלה שמנסות את שיטת ‘מצליח’ על אנשים תמימים קמות כל הזמן.