ארי – ריפוי אנרגטי וסכיזופרניה

מאת מיכל ביאל-ויסלברג

כשארי התקשר אלי לראשונה הוא נשמע מהוסס ושקט עד כדי כך שהייתי צריכה להתאמץ כדי לשמוע אותו, כאילו ניסה להגיד “אני לא ממש כאן.” הוא טלפן שלוש פעמים: בפעם הראשונה שאל כמה שאלות לגבי מהותו של הטיפול, כמה ימים לאחר מכן התקשר כדי לברר איפה אני ממוקמת וכמה זה מורכב להגיע אלי, הוא לא הסכים לדבר על עצמו, רק רצה לשאול שאלות. הדבר היחיד שסיפר היה שהוא גר בכרמיאל, ובהתחשב במרחק מכרמיאל לרמת-השרון ובהססנות ששמעתי בקולו נראה היה לי שהסיכוי שאכן יגיע לא גבוה במיוחד.

למרות זאת הוא התקשר שוב שבוע לאחר מכן וביקש לקבוע. בשלב הזה סיפר לי מעט על עצמו: מסתבר שארי סבל ממחלת נפש קשה, אולי זו שנחשבת לקשה מכולן: סכיזופרניה. מאז התפרצה אצלו המחלה, כמה שנים קודם לכן, הוא ניסה במקביל לטיפול קונבנציונלי למצוא שיטות אלטרנטיביות בהן יוכל להיעזר וגילה שלאנרגיה של הקריסטלים הוא מגיב בצורה טובה במיוחד.

האם לקבל לטיפול אנרגטי אדם שהוא חולה נפש, בעיקר כשמדובר במחלה כל כך מורכבת? זו שאלה שהתשובה עליה לא פשוטה: חולי נפש נוטים מטבעם להיות אנשים בעלי רגישות ופתיחות רבה יחסית, רבים מהם מתחברים בקלות לרמות הרוחניות, אך מהותן של רוב מחלות הנפש היא שהגבולות האנרגטיים והנפשיים פרוצים. זה, יחד עם העובדה שלעיתים המחלה מתבטאת בתגובות לא צפויות, והתנהגות שעשויה להיות בלתי-נשלטת עד מסוכנת מעלה סימני שאלה לגיטימיים לחלוטין במה שנוגע לטיפול על ידי מטפלים מהתחום האלטרנטיבי. בכל הזדמנות שהיתה לי העליתי את הסוגיה מול פסיכולוגים ורופאים, חלקם פסיכיאטרים לגבי השאלה העקרונית אם נכון לקבל אדם כזה לטיפול, רוב אלה שדיברתי איתם סברו שזה מסוכן והמליצו לי להזהר ולהמנע.

ברור שאין זה בסמכותי לשלול את דעתם של אנשים מלומדים שזהו תחום העיסוק שלהם, יחד עם זאת הגישה שלי היא אחרת: מבחינתי, אם אדם כזה בוחר לפנות אלי ולבקש את עזרתי, הנושא שווה בדיקה. זה לא אומר שבאופן מיידי אקבל אותו לטיפול, אבל כן נראה לי נכון לפנות אל האינטואיציה שלי וללכת לפיה. מאז ומתמיד סמכתי על התחושות הפנימיות שלי שינחו אותי במקרים כאלה, והן מעולם לא אכזבו. קבעתי עם ארי פגישה.

כשהוא הגיע למפגש הראשון ראיתי לפני בחור עדין ונחבא אל הכלים בן שלושים פלוס. עד לפני מספר שנים חי חיים פחות או יותר רגילים, הוא סיפר שתמיד היה ביישן ושקט יחסית. לאחר הצבא למד עריכת דין ועם תום לימודיו החל את תהליך ההתמחות. במהלך שנות ההתמחות  התפרצה המחלה. זו היתה מכה קשה, הוא נאלץ לעזוב את עבודתו וחזר לגור בבית הוריו כשהוא נתמך על ידיהם ועל ידי הביטוח הלאומי.

בשלב בו פגשתי אותו הוא היה בהפסקה של הטיפול התרופתי, זה היה בתיאום עם הרופא מאחר ותופעות הלואי השפיעו עליו בצורה קשה מאד יחסית לתועלת שהביאו. היתה לו שגרת חיים דלה למדי: הוא לא עבד והיה לו קושי מאד לקרוא, לכתוב או לצפות בטלוויזיה, לא היו לו חיי חברה או זוגיות והוא היה מאד מוגבל. הוא היה יושב קצת מול המחשב וגולש באינטרנט אבל אחרי זמן קצר זה היה מעייף אותו וגורם לו לכאבי ראש וסחרחורת. גם לספרים, טלוויזיה ועיתונים יכל להיחשף במידה מוגבלת.

במהלך החודש הראשון הגיע אלי פעם בשבוע. במהלך המפגשים הוא סיפר לי על עצמו, על רגשותיו, על סדר היום שלו. השיגרה שלו היתה דלה מאד בחוויות,  ובשיחות שלנו ניסינו לחשוב על מטרות רלוונטיות אליהן יוכל לשאוף שלא יהיו קשות מדי עבורו ושיגרה כלשהי של מדיטציות שיוכל לתרגל בבית. העיקר במפגשים שלנו היה ההילינג הקריסטלי שפעל עליו בצורה מדהימה: הוא היה מסיים את התהליך החוויתי רגוע ועם הרגשה משופרת.

העובדה שבחר להגיע אלי כל כך מרחוק היתה מופלאה בעיניי, רציתי להקל עליו והצעתי שיבוא אחת לשבועיים או שלושה, העליתי אפשרות שנרכיב עבורו ערכת קריסטלים איתה יעבוד בבית, מה שיאפשר לו חלהוריד את תכיפות ההגעה אלי, אך הוא התעקש להגיע  פעם בשבוע, וכך עשה בארבעת המפגשים הראשונים. הרעיון של ערכת הקריסטלים מצא מאד חן  בעיניו.

הוא סיפר לי שבימים בהם הוא מגיע אלי, הטיפול הוא הדבר העיקרי סביבו סב יומו. צריך לזכור שמדובר באדם שימיו ריקים, אך ביום של הטיפול זה היה יום הרפתקאות. הוא היה יוצא לדרך כשהוא לוקח שלושה אוטובוסים לכל כיוון. הנסיעה אלי מילאה ואיתגרה אותו, פתאם היתה לו מטרה והוא מצא את עצמו מבצע בקלות יחסית משהו שעד לא מזמן נחשב עבורו קשה עד בלתי-אפשרי.

החיבור שלו עם הקריסטלים היה מופלא, ההדהוד של המינרלים נגע בו והוא כאילו דיבר ותקשר איתם, הוא ידע בצורה מדויקת איזה מהם מתדר את התדר המתאים עבורו, אבן קטנה שאותה בחר בקפידה היתה מסוגלת לחולל עבורו גדולות ונצורות. הוא היה מעורב בבחירת הקריסטלים שהנחתי עליו יותר מכל מטופל אחר שאי פעם הגיע אלי, זה היה חייב להיות נכון ומדויק ומסונכרן עם האנרגיות שלו, אחרת זה הפריע לו מאד, כל חריגה הורגשה בחוזקה. הנחת האבנים עליו בעת הטיפול היתה תהליך לימודי מדהים עבורי, ובכלל, ארי היה עבורי סוג של מורה. הרי כל המטופלים והתלמידים שלנו הם בסופו של דבר גם מורים, אבל עם ארי הייתי צריכה להיות קשובה במיוחדה ולהכין שיעורי בית כל הזמן.

במפגשים הראשונים הקפדתי לתת לו בסוף כל מפגש אבן קטנה במתנה, כך שיחד עם האבנים שכבר היו ברשותו האוסף שלו הלך וגדל בהדרגה, התחלנו לעבוד על מדיטציות ומערכים פשוטים אותם הוא יכול לבצע בעצמו עם התכוונות לכך שיוכל בהמשך להגדיל את הרווח בין המפגשים ולטפל בעצמו.

אחרי ארבעה מפגשים שהתקיימו אחת לשבוע, ארי אמר שהוא רוצה להתחיל לבוא אחת לשבועיים, השינוי נעשה לא מתוך קושי פיזי או כלכלי, אלא פשוט כתוצאה מכך שהוא התחיל להרגיש טוב יותר עם עצמו, זה תהליך נכון ומקובל בהילינג קריסטלי ומעיד על כך שהטיפול נכון ועובד. זה היה סימן מצוין. הוא סיפר לי שהימים שלו מתחילים להיות יותר קלים, הוא חש שהתקשורת עם הסביבה החיצונית משתפרת, שהוא יכול במשך פרק זמן קצת יותר ארוך לקרוא או לצפות בטלוויזיה. הוא התחיל את היום שלו עם מדיטציה של רבע שעה עם אבן ענבר קטנה אליה היה מחובר במיוחד, כמו כן בנה לעצמו מערך קריסטלים פשוט אותו הניח על עצמו מספר פעמים בשבוע, כשהרגיש צורך בכך.

בתחילת התהליך שלו אצלי ארי סיפר לי שלחולי נפש שעומדים בקריטריונים מסוימים יש אפשרות לצאת לפעילות אותה מארגנת המדינה, שכוללת דיור מוגן עם שותפים ותעסוקה בפיקוח שמותאמת לאנשים במצבו. הוא ניסה בשלב כלשהו להשתלב בפעילות זו אבל זה היה קשה מדי עבורו, “גדול עליו” כדבריו. כעת, כחודש וחצי אחרי שהתחלנו להפגש החליט לתת לזה עוד צ’אנס ולנסות להשתלב בהיבט התעסוקתי כשהוא ממשיך לגור אצל הוריו, עוד סימן מעודד היה שהוא החל לשלב בימים בהם הגיע אלי ביקורים בחנות קריסטלים במרכז, מה שחייב נסיעה נוספת באוטובוסים והגדלת ה”הרפתקה”.

לא ניסינו להשלות את עצמנו שהקריסטלים ירפאו אותו מהמחלה, נכון למה שהרפואה יודעת כמום, הסכיזופרניה היא מחלה שאין ממנה מרפא, אבל התהליך עם הקריסטלים לימד גם אותי וגם אותו שאפשר לשפר, לאזן ולהיטיב את המצב.

לאחר חודש ארי ריווח את המפגשים לכדי אחת בשבועיים ואחר-כך מדי שלושה שבועות ובסך הכל נמשכו המפגשים שלנו קצת יותר מארבעה חודשים, הוא למד לעבוד עם הקריסטלים לבד, השתלב בתעסוקה מסודרת, והחיים שלו הפכו בהדרגה להיות הרבה יותר נסבלים.

לאחר ארבעה חודשים הגיע למפגש והצהיר הצהרה: “מיכל, אני חושב שזה יהיה המפגש האחרון שלנו לבינתיים. מאד עזרת לי, אבל אני מרגיש שאני יכול מעכשו לבד.”

מאד שמחתי לשמוע אותו אומר את זה. ה’אני מאמין’ שלי כמטפלת רואה אותי כמישהי שעוזרת למטופל ללמוד איך לטפל בעצמו, ריווח המפגשים והצהרה ש”אני יכול לבד” הם דברים שצפויים להגיע מתישהו כשהמטופל באמת מפנים את התהליך ונעזר בו.

עשיתי משהו שמעולם לא עשיתי קודם עם מטופל, אמרתי לו: “אתה מוזמן לגשת לארונית של הקריסטלים לטיפול, לפתוח אותה ולבחור עם אילו קריסטלים תרצה שאטפל בך היום. אני אתערב בבחירה שלך רק אם יהיו לי הערות מיוחדות.”

ארי אהב את הרעיון, הוא פתח את המגירות, בחן את הקריסטלים בתשומת לב ולבסוף הרכיב לעצמו מערך צנוע המורכב מחמישה קריסטלים. כרגיל, המערך היה מדויק ולא מצאתי כל צורך להוסיף לו או לגרוע ממנו.

חשתי תחושה של שמחה, ואני חושבת שבדרכו שלו גם ארי חווה משהו דומה. הוא נפרד ממני באותו יום, כשהוא מודע לכך שאני תמיד נמצאת שם עבורו כשיצטרך, אבל הוא למד להיות שם עבור עצמו במידה רבה יותר מקודם, ולמד שפה חדשה: שפת השימוש בקריסטלים, שהיא  שפת האיזון האנרגטי. הרגשתי שזו היתה זכות לטפל בו, לעזור לאדם שיחד עם העובדה שלקה במחלה קשה שעשויה להיות מסוכנת בחר להיות מודע לעצמו ולבחור כיווני טיפול לא רגילים וכן הצליח להתחבר למקומות הרוחניים שבו ובכך להיטיב את מצבו.